דממה וקול אשמע

עולם על קולי

“בעשרה מאמרות נברא העולם” – העולם נברא באמצעות קול. גלי קול הן תנודות של האויר – רוח.
בספר יצירה מבואר שכל הוויות העולם נוצרו מ”רוח” שמשמעותה בתנ”ך היא התעוררות וכוח חיים, כמו התנועה שמתוארת במעשה המרכבה שראה יחזקאל – “כי רוח החיה באופנים”. בבריאת האדם נאמר “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה”. “נשמת חיים” שייכת לחוש הניגון, “נפש חיה” שייכת לחוש הדיבור (כתרגום אונקלוס” נפש חיה” – “רוח ממללא”).

חז”ל אמרו “כל חי מתנועע” – ואם הוא מתנועע הוא יוצר צליל.
הפיזיקה המודרנית מראה שבכל דבר שבעולם, אפילו בדומם, ישנה תנועה המתרחשת כל הזמן.
בעצם אי אפשר לחבר בין גשמי  לרוחני, אלא ברפרוף של נוגע ואינו נוגע, “מטי ולא מטי”, או רצוא ושוב.
תנודות אלה בין היש לאין  הן דופק החיים של העולם, וקשורות לסוד החשמל.

הניגון שבתוך החשמל

מה יותר חשוב, שתיקה או דיבור?

על חיות הקודש שראה יחזקאל נאמר “עתים חשות ועתים ממללות”, לפעמים שותקות ולפעמים מדברות.

כך מפרשים חז”ל את המלה “חשמל” במעשה מרכבה: חש-מל – חש הוא השתיקה ואילו מל הוא הדיבור, כמו “מי מלל” וכמו “רוח ממללא”.

חז”ל אומרים “מלה בסלע – מַשתוקה בתרין”, כלומר דיבור שווה סלע אחד, ושתיקה שווה שניים.

אם כן, כמה שווה ניגון?

הבעל שם טוב הסביר שבאמת המלה “חשמל” מורכבת משלשה חלקים, חש-מל-מל. כלומר, בין ה”חש” ל”מל” מסתתר כביכול “מל”נוסף. בעוד ה”מל” המקורי מובנו דיבור, ה”מל” האמצעי מובנו חיתוך, הבדלה, כמו ברית מילה.

בהקשר של שתיקה ודיבור, ה”מל” האמצעי הנו כעין ממוצע המחבר בנפש בין שתיקה ודיבור , וזהו הניגון!

אם כן, מבחינה מספרית, ה”מל” האמצעי הוא בין השניים של השתיקה (ה”חש”) לבין האחד של הדיבור (ה”מל” השני), ולכן ניתן להחשיב את הערך שלו כממוצע ביניהם, היינו אחד וחצי, המקביל למושג של “שלם וחצי“, המוסבר במקומות רבים כמייצג את השלמות של שנים שבאים יחד (למשל: אותיות י-ה בשם הוי’).

לשתיקה יש אמנם מעלה גדולה לגבי הדיבור. אבל הניגון הוא הרבה מעבר לזה.

המושג “שלם וחצי” קשור מאוד לעולם המוסיקה – הבנויה על טון וחצי טון.

אפשר לקרוא עוד על סוד החשמל ושלם וחצי במאמר “אזכרה נגינתי בלילה” 
  

הרוח של ח”י אלול

בח”י אלול, היום שמכניס חיוּת בעבודה של חודש אלול,  אנו נזכרים ומתעצמים עם שלושה אירועים חשובים – יום הפטירה של המהר”ל מפראג, יום הולדתו של מורנו הבעל-שם-טוב, ויום הולדתו של אדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי.

אדמו”ר הזקן מיוחס אל המהר”ל בן אחר בן, הוא החשיב את עצמו כנכד רוחני של הבעל שם טוב, והוא מצטט את שניהם בספר התניא.

התבוננות בתאריכים של אירועים אלה מגלה עוד קשר מעניין ביניהם.

בין הפטירה של המהר”ל בח”י אלול שנת ה’שס”ט, ובין הולדת הבעש”ט בח”י אלול שנת ה’נח”ת יש פט שנים, בגימטריא דממה.

ובהמשך, בין ח”י אלול ה’שס”ט להולדת אדמו”ר הזקן בח”י אלול ה’קה”ת יש קלו שנים = “קול“.

אם כן, רצף המאורעות רמוז בפסוק מספר איוב “דממה וקול אשמע” – דממה שנים בין המהר”ל לבעש”ט, ו-קול שנים בין הבעש”ט לאדמו”ר הזקן.

הדממה היא רמז להולדת הבעל שם טוב, והקול להולדת אדמו”ר הזקן.

כמו שראינו, במלה “חשמל, הדממה והקול מתחברים יחדיו, חש-מל, שתיקה-דיבור. שניהם נחווים ונתפסים כהמשך וחיבור אחד למרות השוני.

מהי משמעות הדברים?

הבעל-שם-טוב הוא סוד ה”דממה”; אדמו”ר הזקן – סוד ה”קול”.

הבעל שם טוב מסוגל להביא “דממה” לעולם – התפעמות והשתאות תוך שתיקה, “לך דומיה תהילה”. הוא חשף אצל כל יהודי את נקודת האלוקות ה”שותקת”. הוא גרם לכתר הנעלם של נשמת היהודי להאיר ולהתגלות, בתחושה של שתיקה והעלם אל מול הרז הפלאי.

אדמו”ר הזקן בא להשמיע לאוזן את “הדומיה” כ”קול”. הוא מגלה כיצד ניתן לקחת את סוד ה”דומיה” בנפש, היינו את ההתפעמות והשתיקה אל מול האלקות הבלתי נתפסת ולהכניס אותה בכלים של השכלה.

שני תהליכים אלה נמשכים זה מזה, או מוטב לומר  שהם תהליך אחד בעל שני שלבים – “דממה וקול” –הנשמעים יחדיו בסוד ה”חש-מל”.

בעולם האצילות הרוחני שני הדברים אכן יכולים להופיע בו זמנית, אבל בעולם הגשמי שלנו אפשר רק להבין  ו”לשמוע”  כיצד שני התהליכים אחוזים זה בזה וראויים להישמע זה עם זה.

עבודת ה”דממה” שייכת לכח החכמה – “סיג לחכמה שתיקה”. ועבודת ה”קול”, השמיעה, שייכת לכח הבינה, כמו שמתבטא למשל בברכת “לשמוע קול שופר” (השופר קשור לבינה).

ספירות החכמה והבינה הן “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין” (שני רעים שאינם נפרדים לעולם) – כחות המופיעים ו”נשמעים” תמיד יחדיו.

רוח מושכת רוח

ישנן שלש רוחות המתגלות בח”י אלול – רוחו של המהר”ל, רוחו של הבעל-שם-טוב ורוחו של אדמו”ר הזקן.

שלש הרוחות רמוזות בביטוי מספר הזוהר “רוח אייתי רוח ואמשיך רוח”.

רוח אחת שהסתלקה בח”י אלול נתנה את הכוח לשתי רוחות אחרות לרדת לעולם.

הרוח הראשונה היא רוחו של המהר”ל מפראג, שיצר את הבסיס ונתן השראה גדולה מאד לכל תורת ותנועת החסידות. רוחו של המהר”ל הסתלקה וחזרה לגנזי מרומים בח”י אלול.
בתנועה משלימה לרוחו של המהר”ל שעלתה מעלה, ירדו שתי רוחות. האחת היא רוח התעוררות והתלהבות של הבעש”ט – עליו דרשו את הפסוק “עיר וקדיש מן שמיא נחִת [הולדתו בשנת נחת]”, עיר מלשון התעוררות. הבעל שם טוב הופיע בתקופת שפל חשוכה, כשעם ישראל היה כמעולף. הוא נקרא ישראל, ובא ללחוש את שמנו (עם ישראל) על אזננו כדי להעיר אותנו מהעילפון בו היינו שרויים. הוא גם הפיח רוח חיים בניגון היהודי והפך אותו לחלק חשוב בעבודת השם.

הרוח השניה שירדה לעולם בח”י אלול היא רוחו של אדמו”ר הזקן המנחֶה ומכוון כיצד אפשר לממש את ההתעוררות וההתלהבות. כבר לא מספיקה הדממה והלחישה, צריך קול ברור ומובן. ביחד עם פיתוח תורת חב”ד, אדמו”ר הזקן העמיק וגילה לרבים את הפנימיות שבנשמת הניגון, בנימה חבדי”ת.

מארבע רוחות בואי הרוח

בדרך כלל מתיחסים לארבע רוחות, ולא לשלש בלבד. כמו ארבע רוחות השמים, שאפשר למצוא להן רמז במילה צדיק, ראשי תבות צפון, דרום, ים, קדם. הצדיק הוא זה אשר כולל בתוכו את כל הרוחות ויודע מהי הרוח הראויה לכל אחד ואחד.

ובכן, גם בח”י אלול יש למצוא רוח רביעית. הרוח הרביעית, העיקרית, המשלימה את שלוש הרוחות (של המהר”ל, הבעש”ט ואדה”ז) היא “רוחו של משיח”. שלוש הרוחות צריכות לעורר רוח רביעית.

כך נאמר בנבואת יחזקאל כי על מנת להחיות את העצמות היבשות צריכה להגיעה רוח עליונה עליה נאמר, “מארבע רוחות בואי הרוח”. רוחו של משיח קשורה עם הצפון –  היא באה לתקן אותו. הצפון מייצג משהו שלילי, “מצפון תפתח הרעה”, ומסמל את היצר הרע הנקרא “צפוני”, כמו שדרשו בפסוק “ואת הצפוני ארחיק מעליכם” (הריגת היצר הרע לעתיד לבוא).

לעומת זאת הצפון גם קשור עם הטוב כלשון הפסוק, “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך” והרוח שמביאה ניגונים לדוד המלך גם היא היתה מן הצפון, כפי שמצאנו בגמרא, “אמר רבי לוי כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו”.

לשמוע קול שופר  

“וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע…”
ימים אלו, במיוחד החל מח”י אלול, הם ימי הכנה לקראת ראש השנה.

אנו מנסים להתעורר – “קול דודי דופק פתחי לי”, ולזכור כי הקב”ה שם אותנו בעולם להשמיע את קולנו.

התורה פותחת וחותמת בשיר: בראשית אותיות שיר תאב, וישראל (המלה האחרונה בתורה) אותיות שיר אל.

התהליך של”רוח אייתי רוח ואמשיך רוח”  קשור במיוחד לחודש אלול, ראשי תבות “אני לדודי ודודי לי”. התעוררות מלמטה “אני לדודי” המביאה להתעוררות וסיוע מלמעלה “ודודי לי“.

בעצם לתהליך הזה יש צעד אחד מקדים, עזרה נסתרת מלמעלה שבאה בדמות הרוח הראשונה. זו ה”אווירה” שבאה מלמעלה כדי לעזור לנו להתחיל. זוהי הבת קול שיוצאת בכל יום ואומרת: “שובו בנים שובבים”.

 יהי רצון שבזכות הצדיקים האלה נצליח להכניס חיות באלול, ונזכה להתגלות רוחו של משיח עליו נאמר הפסוק עם ארבע ה”רוחות”, “ונחה עליו רוח הוי’ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'”.

ועוד לפני ראש השנה  נשמע  כבר את קול השופר “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל…”.