קבלת תורה ברצון הלב

בדרך כלל אנחנו רוצים טוב, אבל לעתים קרובות (מדי) הרצון שלנו לא מתממש, והמעשים שלנו שליליים. האם יש משמעות לרצון המקורי, או שהמעשים לבדם הם הנחשבים?

ובכלל, אם מטרת כל עבודת ה’ שלנו היא “להביא לימות המשיח”, האם פירוש הדבר שהמעשים הרעים שלי מונעים מהמשיח לבוא?

באופן מפתיע, השאלות הללו קשורות בשאלה אחרת, והיא: כמה בחירה יש לנו בכלל ביחס למעשים שלנו? האם אנחנו בכלל שולטים בהם?

כמובן, בחירה חופשית היא יסוד עיקרי ביהדות, אבל אחד מיוחד מחכמי ישראל, רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ, סובר שהבחירה נתונה לנו דווקא ביחס לרצונות הפנימיים שלנו, להתייחסות שלנו למעשים שעשינו ושנעשה. את המעשים עצמם אנו עושים בלי הרבה בחירה.

הגישה המפתיעה הזו צריכה למלא אותנו באופטימיות – גם אם פעלנו שלא כשורה, יש בידינו לבחור להתייחס נכון אל מעשינו, להצטער ולמאוס בהם, ומתוך כך לקבל עזרה לפעול טוב בפעם הבאה. רבי חסדאי כיוון את דבריו אל האנוסים שהיו בימיו בספרד, לעודדם להמשיך לדבוק ברצונותיהם הטובים, אף שמעשיהם מקולקלים. כל אחד מאתנו שמרגיש “אנוס” במעשיו, בדפוסים שליליים חוזרים או בהתמכרויות חלילה, יכול לשאוב מהם חופנים של נחמה.

ואיך כל זה קשור למתן תורה?

מפני שכל מה שקורה, הטוב וגם הרע, קורה על-ידי ה’, אבל הם אינם שקולים באמת. ה’ שתל בעולם את התורה, והיא דוחפת את העולם אל הטוב ללא הרף. התורה מציגה לנו “אֶת הַחַיִּים… וְאֶת הַמָּוֶת”, מחדדת את ההבדלים בין הטוב והרע, אבל גם אומרת “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” וכך מטה את הבחירה שלנו לטוב.

ביום מתן תורה, ה’ מסמן לנו את הטוב שאליו העולם הולך בוודאות. אנחנו יכולים ללכת בדרך התורה והמצוות ולאפשר לטוב הזה להגיע בדרך ישרה, ואנחנו יכולים ללכת בדרכים אחרות חס ושלום, אבל גם הן יובילו אותנו בסוף אל הטוב המוחלט שהתורה מושכת אליו, מפני שכך גזר ה’.

נהוג לראות את הטוב והרע כמתחרים זה בזה, במין משחק סכום-אפס. אבל החידוש של רבי חסדאי קרשקש הוא שהם לא באמת מתחרים, מפני שכל מה שקורה בעולם הוא לטובה. גם אם בזמן הזה נראה לעינינו שיש דברים רעים, לעתיד לבוא נזכה לברך על הכול “הטוב והמטיב”, וכבר עכשיו אנחנו יכולים “לקבל את התורה” אל תוכנו ולחיות בהשראת התודעה החדשה הזו. 

תחנה ראשונה

הבחירה היא בלב

אם ה’ יודע מה יהיה, מה כוחה של הבחירה שלי? זו ‘שאלת הידיעה והבחירה’ המפורסמת, אחת החידות העמוקות והמורכבות ביותר ביהדות. 

אנו מכירים את שיטת הרמב”ם, שלפיה ידיעת ה’ אינה סותרת את הבחירה החופשית המוחלטת. אולם ישנה שיטה אחרת, פחות מוכרת, שמשנה לגמרי את מה שחשבנו על הבחירה החופשית שלנו. זוהי שיטת רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ. 

רבי חסדאי היה מגדולי הראשונים, תלמידו של הר”ן ורבו של רבי יוסף אלבו, בעל ספר ‘העיקרים’. לצד היותו פוסק גדול הוא היה גם חוקר מעמיק, ויש הרואים בו גדול החוקרים שעמדו לעם ישראל בימי הביניים. רבי חסדאי היה פורץ דרך – הוא הראשון בימי הביניים, ביהדות ובעולם כולו, שיצא נגד הפילוסופיה והפיזיקה של אריסטו. בכך הקדים את הרנסנס, ביותר ממאה שנים. 

בשונה מהרמב”ם, רבי חסדאי מעניק משקל גדול לידיעת ה’. לדבריו, רוב מה שאנו עושים הוא סיבתי ומוכתב מראש – ה’ מנחה את המציאות בדרכים שונות, כמו תהליכים חברתיים, גלובליים או נפשיים, ואלו משפיעים על החלטותינו ומעשינו. בחירתנו, למשל, להשתייך לקהילה מסוימת, מושפעת מאין-ספור סיבות שקדמו לה. גדלנו במשפחה, בתקופה ובקהילה מסוימות, הושפענו מחשיבה כזו או אחרת, וכך נולדה ההחלטה הנוכחית. זו איננה באמת בחירה חופשית.

אם כך, מה מקומה של הבחירה החופשית? רבי חסדאי מלמד כי אף-על-פי שהיעד ידוע מראש, ורבים מהנתונים בדרך מוכתבים, נותר מקום עיקרי בתוכנו שבו יש לנו בחירה מלאה – שהוא היחס הפנימי למה שעובר עלינו. גם אם אנו נופלים, חלילה, יש לנו יכולת לבחור כיצד להתייחס לכך – בשאננות או בחרטה. ממילא, השכר או העונש שמגיעים לנו אינם על מה שאנו עושים, אלא על מקומו של הלב ביחס לכך. כאשר האדם חוטא, אך במסתרים, בעומק הלב, הוא מצטער על כך ואינו מזדהה עם החטא, ה’ מתייחס אליו לפי מקומו הפנימי.

לסיכום:

בשאלת הידיעה והבחירה יש לרבי חסדאי קרשקש שיטה ייחודית – רוב מה שאנו עושים מוכתב על ידי ה’, באמצעות תהליכי המציאות. הבחירה החופשית נמצאת בלב, ובאה לידי ביטוי באופן שאנו בוחרים להרגיש כלפי מה שעשינו.

תחנה שנייה

‘אנוסים’ זה אנחנו

שאלת הידיעה והבחירה איננה פילוסופית בלבד. יש לה השלכות קיומיות על חיינו. הקביעה כי העיקר הוא הרצון הפנימי היא לימוד זכות עצום על נפילות וחטאים – אם הכול מוכתב, איננו אשמים בכך שהגענו לאן שהגענו. ה’ בוחן לבבות ומתייחס בעיקר לבחירה ברצון הפנימי.

גם מבחינה היסטורית היו לדבריו של רבי חסדאי השלכות מעשיות ברורות. אנו מכירים את האנוסים שחיו כנוצרים אך נותרו יהודים בתודעתם. פחות ידוע כי עוד מאה שנה קודם לגירוש ספרד, בתקופת רבי חסדאי, נערכו פוגרומים קשים וחלק ניכר מיהדות ספרד אולץ להמיר את דתו. בנו של רבי חסדאי עצמו נרצח כאשר סירב להתנצר. שיטתו של רבי חסדאי שירתה מגמה ברורה לסייע לאותם אנוסים לחוש כי לא התנתקו לגמרי מאלוקי ישראל. רבי חסדאי, כגדול הדור וכצדיק אמת, חש צורך ללמד סנגוריה על בני דורו. כל עוד הם מצטערים על המרת הדת הכפויה ורוצים לשוב, הם אינם נחשבים מומרים.

בכל אחד מאִתנו יש משהו דומה לאותם אנוסים. אצל כולנו עשוי להיות פער בין חיינו בהווה לבין איך שהיינו רוצים לחיות. לעתים אנו מלקים את עצמנו על נפילות או על התמכרויות, וכמעט תמיד שטף החיים הרגיל אינו משקף את הרצון הפנימי שלנו. אך רבי חסדאי מעודד אותנו ומעניק לנו גישה אופטימית – העיקר הוא הלב, ולגביו יש לכם בחירה חופשית. אם עודכם מצטערים על מעשיכם ורוצים לתקן, יש לכם תיקון.

הדבר נוגע לאחד העיקרים הגדולים בשיטת רבי חסדאי:

לשיטתו, הדרך להתקשר לה’ היא רגש האהבה. כיום הדבר אולי נשמע פשוט, אולם בזמנו של רבי חסדאי הדבר לא היה ברור כלל. הרמב”ם, לדוגמה, הדגיש כי הקשר עם ה’ יכול להיות אך ורק דרך השכל. ביחס לתפיסה הרווחת בזמן רבי חסדאי, זהו אולי החידוש הכי גדול שלו. בכך הוא הקדים את המהר”ל ואת תנועת החסידות.

החידוש הזה נוגע גם לענייננו – בעולם החיצוני, והשלכותיו על נפשנו, יש לנו פחות שליטה, ועיקר הבחירה שלנו הוא בקשר הרגשי עם ה’, קשר האהבה. בכך אנו נבחנים.

לסיכום:

הקביעה כי עיקר הבחירה הוא ברצון הלב שימשה ללימוד זכות על האנוסים בזמנו. בדומה לאנוסי ספרד בזמנם, כל אחד מאִתנו עלול לחוות פער בין ההתנהגות החיצונית לבין הרצון הפנימי, וגישה זו מעניקה לנו אופטימיות לגבי מצבנו.

תחנה שלישית

מתן תורה – הולכים לעבר הטוב

שימת המשקל על ידיעת ה’ מכוונת לגישה אופטימית גם ביחס לעולם כולו. אם יש לנו בחירה מוחלטת בין טוב לרע, ייתכן בהחלט שהסיפור ייגמר גרוע. אבל אם את ההתרחשות החיצונית מכוונת השגחתו הפרטית הטובה של ה’ הטוב – הוא יביא את העולם אל היעד הטוב. הבחירה שלנו היא בעיקר ביחס הפנימי שלנו לתהליך שמתחולל, ויש לה גם השלכות על התחנות בדרך ליעד הטוב.

תורת חסד

הכוח שמוביל את המציאות אל הטוב טמון בתורה. בספר משלי מובא הפסוק “פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ”. הביטוי “תורת חסד” מלמד כי התורה באה כדי להיטיב אִתנו. התורה מאמינה בתכלית וביעד הטוב ומכוונת אותנו לשם.

זוהי משמעות מתן תורה: על האות ה המיותרת בפסוק “יוֹם הַשִּׁשִּׁי” בסיפור בריאת העולם, דורשים חז”ל כי היא רומזת ליום השישי בחודש סיון, שבו ניתנה התורה, וכי בריאת העולם תלויה במתן תורה. אלמלא ניתנה התורה, היה ה’ מחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו. ההבנה כי התורה מקדמת את העולם אל עבר יעדו הטוב מסבירה זאת היטב – העולם נברא עם תכלית ויעד מסוימים, והתורה היא זו שמעניקה פשר, מצביעה על היעד ו’דוחפת’ אליו. 

אחד הפסוקים המראים זאת מופיע בפרשת ניצבים: “נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע”. מפסוק זה נראה כי אנו יכולים לבחור בצורה שקולה בין הטוב והרע. אולם בהמשך התורה מוסיפה: “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!”. רש”י מסביר זאת במשל: אדם האומר לבנו לבחור את החלק הטוב בנחלה שלו, ואינו מסתפק בכך, אלא לוקח אותו לאותו מקום ואומר לו – בחר את זה! כך, ללא בחירה, העולם והיקום כולו הולכים בהתמדה אל עבר היעד והעתיד הטובים – ‘דטרמיניזם חיובי’.

הדבר מעניק לנו זווית מיוחדת להתבוננות על מתן תורה – זהו היום שבו הציב ה’ לעינינו את הכיוון החיובי שאליו העולם הולך ומתקדם. התורה בעצם ממקדת את בחירתנו בכך שהיא מכוונת אותנו באופן מודע וגלוי אל עבר הטוב.

הגאולה תגיע, כך או אחרת

הביטוי “תורת חסד” מופיע בפיוט “אשת חיל”. מי היא אותה “אשת חיל”, עליה משורר שלמה המלך בסוף ספר משלי? אחד הפירושים בחז”ל אומר כי זו רות המואביה, סבת-סבתו של שלמה. רות היא האישה היחידה בכל התנ”ך הקרויה “אשת חיל” – “כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ”.

אחד הפסוקים העוצמתיים במגילת רות נאמר על ידי בֹעז לרות: “לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר, אִם יִגְאָלֵךְ – טוֹב, יִגְאָל; וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ – וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי”.

בעל “אור החיים” הקדוש רואה בפירוש העמוק של הפסוק הזה את סוד הגאולה. הגלות והגאולה משולות, בהתאמה, ללילה ובוקר. רות מייצגת את כנסת ישראל השרויה בגלות, בלילה. אותו “טוֹב” הוא משל לתורה, כמו שכתוב “אין טוב אלא תורה”. דברי בעז לרות הם בעצם דברי ה’ לעם ישראל כי הבוקר יפציע והגאולה בוא תבוא. 

וכיצד תבוא הגאולה? הדרך הראשונה והמועדפת לזכות לכך היא באמצעות לימוד וקיום התורה והמצוות – “אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב – יִגְאָל”. התורה היא “תורת חסד”, ואם נלך בדרך התורה יהיה לנו ולכל העולם טוב. אולם בדיעבד הגאולה יכולה להגיע גם בדרכים אחרות – “וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ – וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי”.

מדברי ה”אור החיים” בולט העיקרון של רבי חסדאי – הכול הולך אל הטוב והתורה היא הסמן הבולט לכך. בחירתנו רלוונטית רק לאופן שבו הטוב הזה יגיע. אם נבחר בדרך התורה, הגאולה תגיע בדרך הזו. אולם גם אם נבחר בחירות אחרות ושליליות הן יהיו חלק מהדרך לגאולה ולטוב, משום שהן מונְחות על ידי ה’.

לסיכום:

התורה היא הכוח שמכוון את העולם כולו אל עבר הטוב. מתן תורה הוא מיקוד והארה של הבחירה החופשית שלנו, ו’דחיפה’ לעשות טוב ולבחור בחיים. רמז מיוחד במגילת רות מחזק זאת – הכל מתקדם אל הגאולה, השאלה רק באיזו צורה.

תחנה רביעית: win-win – כולם מרוויחים

העולם איננו מושלם. יש בו דברים טובים וכאלו שאינם, זמנים טובים יותר ופחות. גם אם לאדם מסוים טוב, לא בטוח שלחברו כך, ודבר מסוים שעושה טוב לאחד עלול להיתפס אצל האחר כרע ומזיק.

בעולם העסקי והתחרותי הדבר מתבטא בצורה חדה. בכל תחרות יש מנצח ומפסיד – רווח לאדם מסוים משמעו הפסד לאדם אחר. מה שמכונה ‘win-lose’. התרחבות חברה מסוימת על פני נתח שוק גדול יותר, דוחקת את רגלי שאר החברות בתחום. במשא ומתן, הישגים גבוהים לצד אחד הם אלו שהצד השני הפסיד.

כיום, ככל שהעולם מתקדם, התודעה הולכת ומשתנה – מתודעה תחרותית, שבה יש מנצח ומפסיד, לתודעה שבה כולם מרוויחים, מה שמכונה ‘win-win’. כאשר סוגרים עסקאות, המצב האופטימלי הוא שכל הצדדים יצאו מרוצים.

בסיום מסכת סוטה, שנלמדה לאחרונה במסגרת הדף היומי ויש הנוהגים ללמוד אותה בימי הספירה, כתוב כי לקראת בוא המשיח “חכמת סופרים תסרח”. הרב קוק זצ”ל מקשר זאת למאמר “קנאת סופרים תרבה חכמה”, ומסביר שלקראת הגאולה אותה חכמה הנוצרת מקנאה בין הסופרים תימאס, משום שהיא תחרותית ומותירה מפסידים רבים לצד הדרך.

את תודעת הטוב הזו הקדים רבי חסדאי, ששמו מבטא את חסדי הבורא, בכמה מאות שנים. ה’ מנחה את העולם אל הטוב וכל מה שקורה בעולם הוא לטובה. גם אם המציאות החיצונית נראית גרוע – ה’ הטוב מכוון אותה תמיד ובוודאי מסתתר בתוכה טוב. גם אם היחס הפנימי שלי לא נכון – אפשר לשנות אותו ברגע. ואפילו אם הבחירות שלי, הפנימיות או החיצוניות, גרמו לי לבחור מסלול פחות מוצלח – ה’ ידאג שכל הדרכים תגענה אל יעד הגאולה.

זהו פירוש דברי חז”ל כי בעולם הזה יש טוב, שעליו מברכים “הטוב והמטיב”, ורע, שעליו מברכים “דיין האמת”, אולם לעתיד לבוא על הכול נאמר “הטוב והמטיב”. ככל שהעולם הולך ומתקדם ליעדו, מצליחים לראות כיצד כל דבר יכול להיות גם ‘טוב’ לי וגם ‘מטיב’ לאחרים. כיצד התורה היא “תורת חסד” והנהגת ה’ בעולם טובה לכולם, ברוחניות ובגשמיות.

לסיכום:

התורה, “תורת חסד”, מורה כי ה’ מנהיג את העולם בדרך אל הטוב, ומזכירה את תודעת העסקים החדשה, שבה שואפים שכל הצדדים ירוויחו – win-win. ככל שעובר הזמן רואים כי כל מה שקורה הוא חסד וטוב עבור כולנו.