ד’ ניסן – שבט ראובן: המסירות להצלת הזולת

“אין לך אדם שאין לו שעה”[1], ושעתו הגדולה של ראובן – הרגע בו שרש נשמתו האיר ביותר – היא השעה בה הציל את יוסף ממחשבת אחיו להרוג אותו. ענין זה כה חשוב ומהותי לראובן, עד שאפילו נבואת לאה אמנו בעת מתן השם ראובן סובבת על הצלת יוסף – “ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור”[2].

חז”ל אומרים כי לראובן היתה ‘נגיעה’ בהצלת יוסף, משום שכבכור חשש שהסרחון יתלה בו[3] (ובכלל בכורתו של ראובן נגועה במודעות עצמית יתרה[4] – המתגלה בחטא בלהה[5], ב’נגיעה’ בהצלת יוסף, ובאמירתו “הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד, וגם דמו הנה נדרש”[6], ולבסוף בהצעתו השטותית[7] ליעקב: “את שני בני תמית”[8]). אמנם, חז”ל מספרים כי בזמן מכירת יוסף היה ראובן שרוי בתשובה על חטא בלהה – בעטיו ניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף (כדברי יעקב אליו בברכתו) – ומתברר כי בעומק תכלית תשובת ראובן היא הצלת יוסף אשר נטל ממנו את הבכורה (“ולא עוד שלא ערער עליו, אלא שביקש להוציאו מן הבור”). בזכות הבטול והאמת הפנימית של ראובן, אשר מציל בפועל את יוסף (על אף הפגיעה במעמדו שלו), נאמר בסופו של דבר “ויהיו בני יעקב שנים עשר” – מטתו של יעקב שלמה, והדבר מקבל משנה תוקף דווקא בזכות תשובתו של ראובן ה’מצילה’ את ה”אמת ליעקב”[9] (ההתבטלות האישית והתשובה השלמה של ראובן תוך כדי הצלת יוסף היא ‘הקומה השניה’ בכוונתו[10]).

כיצד יכולה כוונה זו – שמפרטיה מורכבות כוונות כל קרבנות נשיא ראובן, המקריב הרביעי[11] – להפוך להיות כוונה כללית, שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות עמה? בהצלת יוסף מידי אחיו קיים ראובן את מצות “לא תעמֹד על דם רעך”[12] (ועל כן זכה לאבן הראשונה בחושן – אבן האֹדם, הרומזת לרגישות לדם). כאשר ישנו מצב בו נשקפת סכנה לחיי יהודים – כמו המצב היום בארץ הקדש – אזי מי ששייך לשרש ראובן (וכל מי שמתכלל עמו בכוונותיו) שם את כל מגמתו וחפצו בדאגה לחיי אחיו בני ישראל, עד כדי מסירות נפש. דאגה זו איננה רק לחיי היהודים שכבר נולדו, אלא גם הדאגה להרבות עוד ועוד יהודים – בזכות הדודאים שנתן ראובן לאמו נולדו אחיו יששכר ויוסף[13] (בדודאים זכה ראובן מן ההפקר, דבר הרומז לנכונות ראובן להפקיר עצמו עבור כל יהודי אחר, וגם הדודאים נרמזים באבן האֹדם).

בעומק, מכיון שהמדובר הוא בהצלת יוסף הצדיק, הרי שממד נוסף של התקשרות לכוונה זו הוא הדאגה המתמדת לשלומו של צדיק הדור – גם כאשר נדמה לאדם כי הוא עצמו מפסיד את ‘מעמדו’ בהתבטלותו אל הצדיק – עד הנכונות למסור את הנפש עבור הצלתו. קיום מצות “לא תעמֹד על דם רעך” צריך לבטל כל מחיצה חברתית, כל הסתייגות ‘מעמדית’ וכל שיקול של רווח והפסד אישיים – אזי נחשפת האמת והשלמות הפנימית של עם בני ישראל.

^[1].  אבות פ”ד מ”ג. “אדם” כאן רומז ל”אֹדם”, אבנו של ראובן בחושן, הרומזת למעלתו כדלקמן בפנים. אבן האֹדם גם רומזת לאדם הראשון (על דרך האבן הראשונה בחשן) כמו שראובן הוא השבט הראשון – שניהם חטאו ועשו תשובה, אך תשובת ראובן עיקר כמבואר בחז”ל (בראשית רבה פט, יד; וראה חמרא וחיי לסנהדרין מג, ב ופתח עינים לשבת נה, א והנסמן שם).

^[2].  רש”י לבראשית כט, לב (עפ”י ברכות ז, ב).

^[3].  לאחר שראובן הציל את יוסף מיד אחיו, שלא יהרגוהו אלא רק ישליכוהו לבור, הוא בקש להעלות את יוסף מן הבור אך התברר לו שיוסף נמכר קודם שבא. אז הוא אמר, מתוך מחשבת מודעות עצמית, “הילד איננו ואני אנה אני בא” (בראשית לז, ל).

^[4].  במרכבת השבטים הראשונים – ראובן־שמעון־לוי־יהודה – מכוון ראובן כנגד החסד (ועל כן דגל מחנה ראובן חונה בדרום, רוח החסד והאהבה). פגמיו של ראובן הם מתוך אהבה מופרזת, בלתי מתוקנת, ועל כן הוא נדרש לאזן את אהבתו. איזון זה בא כאשר התורה מעמידה את ראובן כשבט הראשון העומד על הקללה בהר עיבל, והרמז: ראובן הר עיבל עולה לשלמות של כד בריבוע.

^[5].  תביעת עלבונה של אמו האהובה נובע גם הוא מתחושת האחריות המשובשת של ראובן כבכור.

^[6].  בראשית מב, כב. על אף שמץ הישות שיש באמירה זו של ראובן, בכל זאת היא זו שגרמה להתרגשות ובכי אצל יוסף, כאשר נתגלתה לו החרטה של אחיו על מעשה מכירתו.

^[7].  ראה רש”י על בראשית מב, לח: “לא קבל דבריו של ראובן. אמר: בכור שוטה הוא זה”.

^[8].  בראשית מב, לז. על שום המודעות העצמית היתרה של ראובן ניטלה ממנו הבכורה – שענינה דעת – ונתחלקה בין יוסף, יהודה ולוי. יש לומר כי בעקבות חטא בלהה – חטא של פגם הברית – ניטל חלק אחד מראובן וניתן ליוסף הצדיק, שעמד בנסיון. בעקבות הנגיעה בהצלת יוסף – כאשר נטילת האחריות נבעה מעודף מודעות עצמית – ניטלה אחריות הבכורה מראובן וניתנה ליהודה (דבר שבא לידי ביטוי בדחית הצעתו של ראובן כ”בכור שוטה” – “את שני בני תמית” – וקבלת לקיחת האחריות מצד יהודה). בעקבות התוכחה הלא־מתוקנת של “הלוא אמרתי אליכם” ניטל תפקיד המורה־המוכיח מראובן וניתן לבני שבט לוי, ודוק.

^[9].  מיכה ז, כ. כך מתפרש “תתן אמת ליעקב” כי ראובן הוא המשלים את יעקב לעלות בגימטריא אמת (כא בריבוע, וראה גם בהערה הבאה).

^[10]. כשלמרבית הפלא, קומת הכוונה הראשונה היא כוונת “שלא לשמה” – קומה הנגועה בישות, כנ”ל – ורק על גביה מגלה מעשה ההצלה עצמו את הכוונה הפנימית שבהצלת יוסף, עד לתכלית העליה בבטול ותשובה, כמפורש בפנים. מתגלה, אם כן, כי חלק מפלאי תמים דעים הוא בריאתנו עם יצר שיכול לכשעצמו לשמש ראשית העליה של הכוונות מעלה מעלה (כדוגמת חלקו התחתון של טיל, המשמש לו להמראה, ולאחר מכן – כאשר הטיל נכנס למסלולו – נפרד ממנו ונופל כלפי מטה).

^[11]. חז”ל מספרים כי ראובן רצה להקריב ראשון, אך יהודה הקריב במקומו, ואז חשב להקריב שני, אך יששכר קדם לו (בהוראת משה). אמנם, “במקום מחשבתו־רצונו של אדם שם הוא נמצא” (כש”ט אותיות נו ו־ערה), והארה של ראובן קיימת גם בקרבן הראשון והשני – ראובן משלים את יהודה לשלמות של יז בריבוע ואת יששכר לשלמות של לג בריבוע (כאשר יז הוא הנקודה האמצעית של לג). השלמת ראובן (ו־א היא פנימיות ה־ע בכל מקום) – המקריב הרביעי – את אביו ואת אחיו לריבועים היא בסוד “ומספר את רֹבע ישראל” (במדבר כג, י. “ומספר את רבע ישראל” = מ בריבוע).

^[12]. ויקרא יט, טז: “לא תלך רכיל בעמיך לא תעמֹד על דם רעך אני הוי'”. ראובן הקפיד על קיום “לא תעמֹד על דם רעך” גם ביחס ליוסף, אשר פגם ב”לא תלך רכיל בעמיך” כאשר הביא אל אביו דיבה רעה על אחיו (בני לאה, שבראשם ראובן הבכור), ובכך החל את מעגל השנאה. מראובן יש ללמוד כי פירוש הפסוק הוא כי עם ההקפדה על “לא תלך רכיל בעמיך” יש לדעת כי “לא תעמֹד על דם רעך” חל גם על מי שמהלך רכיל עליך עצמך. זו תכלית מעלת ראובן, כי על אף שבדרך הטבע לשון הרע קוטלת שלשה – כאשר המספר עצמו מסתכן בכך שכאשר תארע לו סכנה איש לא ירצה להצילו – בא ראובן ומתקן את הדבר. ורמז: “לא תעמֹד על דם” עולה נצח ישראל (וכנודע שנצח פירושו גם דם).

^[13]. המפחיתים את מעמדו שלו, כמפורש בפנים ובהערה יא – ודוק בפיסקה הבאה.