הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי

בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ מְסֻפָּר עַל פְּגִישַׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ עִם רָחֵל. יַעֲקֹב אוֹהֵב אֶת רָחֵל מִיַּד כַּאֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ, וְלַמְרוֹת שֶׁבַּסּוֹף הוּא נוֹשֵׂא לְאִשָּׁה גַּם אֶת לֵאָה, נִשְׁאֶרֶת אַהֲבָתוֹ הָעִקָּרִית לְרָחֵל. בְּסִפְרֵי הַקַּבָּלָה וְהַחֲסִידוּת מְבֹאָר, שֶׁרָחֵל אִמֵּנוּ מְשַׁקֶּפֶת בִּדְמוּתָהּ אֶת הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי. אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁל יַעֲקֹב לְרָחֵל מְבַטֵּאת אֶת הַחֵשֶׁק וְהַגַּעְגּוּעִים שֶׁיֵּשׁ לְכָל יְהוּדִי לְקֶשֶׁר מִסּוּג זֶה עִם ה’.

מַהוּ הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי? אֵיזֶה סוּג קֶשֶׁר הוּא? אָז בֹּאוּ נַתְחִיל קוֹדֵם מֵהַטֶּבַע הָרָגִיל…

מָה הֲכִי טִבְעִי?

מָה אוֹמֶרֶת לָכֶם הַמִּלָּה ‘טֶבַע’? לֹא, אֲנִי לֹא מִתְכַּוֵּן לַמִּקְצוֹעַ בַּלִּמּוּדִים… טֶבַע הוּא כִּנּוּי לְכָל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה בְּצוּרָה אוֹטוֹמָטִית, כְּמוֹ מְכוֹנָה, בְּלִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַחְשֹׁב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּי אוֹ לְהִתְעָרֵב כְּדֵי שֶׁיִּקְרֶה. אֵיךְ אוֹמְרִים? הוּא ‘זוֹרֵם’ לִי.

לְדֻגְמָה: פַּעַם חֲשַׁבְתֶּם בִּזְמַן שֶׁמְּגָרֵד לָכֶם בָּרֹאשׁ עִם אֵיזוֹ יָד כְּדַאי לַעֲשׂוֹת זֹאת? יְמָנִיִּים יְגַרְדוּ בְּטִבְעִיּוּת בְּיַד יָמִין וְהַשְּׂמָאלִיִּים בִּשְׂמֹאל. זוֹ פְּעֻלָּה טִבְעִית. יֵשׁ גַּם פְּעִילוּת טִבְעִית שֶׁל הַגּוּף שֶׁאֲפִלּוּ אֵינִי שָׂם לֵב לְקִיּוּמָהּ. לְמָשָׁל: בְּכָל כַּמָּה שָׁעוֹת אֲנִי מְקַבֵּל אִתּוּת מֵהַקֵּיבָה שֶׁאֲנִי רָעֵב. מִישֶׁהוּ פַּעַם תִּכְנֵן אֶת זֶה? מִישֶׁהוּ שָׂם לֵב שֶׁמַּעֲרֶכֶת הָעִכּוּל שֶׁלּוֹ פּוֹעֶלֶת בֵּין הָאֲרֻחוֹת לְלֹא הַפְסָקָה? לֹא, כִּי כָּךְ פּוֹעֵל הַגּוּף שֶׁלָּנוּ בְּצוּרָה טִבְעִית מֵאָז שֶׁנּוֹלַדְנוּ.

כְּמוֹ פְּעֻלּוֹת טִבְעִיּוֹת, יֵשׁ גַּם הִתְנַהֲגוּת הַבָּאָה מִתּוֹךְ רֶגֶשׁ טִבְעִי. הַמְּבֻגָּרִים קוֹרְאִים לָזֶה סְפּוֹנְטָנִיּוּת (אַתֶּם לֹא חַיָבִים לִזְכֹּר…). כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹקֵף אוֹתִי בַּתּוֹר אֲנִי מִתְרַגֵּז, וּכְשֶׁמִּישֶׁהוּ פּוֹגֵעַ בִּי אֲנִי נֶעֱלַב. זֶה טִבְעִי. אַל תַּחְשְׁבוּ, לֹא כָּל הִתְנַהֲגוּת טִבְעִית נֶחְשֶׁבֶת רָעָה, יֵשׁ גַּם הִתְנַהֲגוּת טִבְעִית טוֹבָה. לְמָשָׁל: אִם הֵבֵאתִי חֲטִיף לַטִּיּוּל – לֹא טִבְעִי שֶׁאֶרְצֶה לְחַלֵּק מִמֶּנּוּ לַחֲבֵרִים הַטּוֹבִים שֶׁלִּי? אִם חֲבֵר כִּתָּה שָׁכַח אֶת הָאֹכֶל בַּבַּיִת – הֶגְיוֹנִי שֶׁאֲרַחֵם עָלָיו וְאֶתֵּן לוֹ כָּרִיךְ אֶחָד מִתּוֹךְ הַשְּׁנַיִם שֶּׁהֵבֵאתִי לְעַצְמִי. רַק מַה? לֹא בָּחַרְתִּי לִנְהֹג כָּךְ דַּוְקָא בִּגְלַל שֶׁה’ אָמַר. זֶה פָּשׁוּט טִבְעִי לִי.

בְּעֶצֶם, הַמִּלָּה טֶבַע מַּזְכִּירָה לָנוּ מִלָּה אַחֶרֶת – טַבַּעַת. לַטַּבַּעַת צוּרָה עֲגֻלָּה, אֵין לָהּ הַתְחָלָה וְאֵין לָהּ סוֹף. כָּךְ גַּם הַטֶּבַע שֶׁלִּי. הוּא קַיָּם אֶצְלִי מֵאָז וּמֵעוֹלָם, לֹא זוֹכֵר מָתַי הִתְחִיל וְלֹא חוֹשֵׁב שֶׁפַּעַם יִפָּסֵק. זֶה הַטֶּבַע שֶׁלִּי וְזֶהוּ.

הַטֶּבַע הַמַּטְבִּיעַ

יֵשׁ בַּטֶּבַע מַשֶּׁהוּ מְסֻכָּן. כַּאֲשֶׁר שְׁקוּעִים בַּטֶּבַע עֲלוּלִים לַחְשֹׁב שֶׁהַטֶּבַע הִמְצִיא אֶת עַצְמוֹ וְלִשְׁכֹּחַ שֶׁה’ יָצר אוֹתוֹ וּמְהַוֶּה אוֹתוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מֵחָדָשׁ. לְפִי הַטֶּבַע, אִם כָּךְ הִתְנַהַגְתִּי אֶתְמוֹל וְגַם לִפְנֵי שָׁבוּעַ, אֵין סִבָּה שֶׁלֹּא אֶתְנַהֵג כָּךְ גַּם מָחָר, וּבְעֶצֶם זֶה אוֹמֵר שֶׁגַּם אֵין כָּל כָּךְ סִכּוּי לְשַׁנּוֹת אֶת הַטֶּבַע שֶׁלִּי. הִנֵּה, כְּבָר מִצְטַלְצֶלֶת לִי עוֹד מִלָּה – לִטְבֹּעַ. כֵּן, עִם הַטֶּבַע שֶׁלִּי אֲנִי עָלוּל לְהִדַּרְדֵּר וְלִטְבֹּעַ.

בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹת לְשַׁנּוֹת אֶת הַטֶּבַע וְלִפְעֹל אַחֶרֶת מִמַּה שֶׁהִתְרַגַּלְתִּי נִדְרָשׁ מִמֶּנִּי מַאֲמָץ. תַּגִּידוּ לִי אֶת הָאֱמֶת: מַה יוֹתֵר כֵּיף לָכֶם – לַעֲבֹד קָשֶׁה אוֹ לָנוּחַ? רֻבְּכֶם וַדַּאי תַּעֲנוּ: בָּרוּר שֶׁלָּנוּחַ. לָמָּה לַעֲבֹד קָשֶׁה אִם אֶפְשָׁר לֹא? בְּכָל זֹאת, אָמַר לִי פַּעַם רוֹכֵב אוֹפַנַּיִם מִשְׁפָּט חָכָם: “אִם אַתָּה מִתְאַמֵּץ, סִימָן שֶׁאַתָּה בַּעֲלִיָּה…”. בֹּאוּ נַחְשֹׁב רֶגַע עַל הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה.

רֶגַע, בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה…

זוֹכְרִים שֶׁיֵּשׁ לָנוּ גַּם נֶפֶשׁ בַּהֲמִית וְגַם נֶפֶשׁ אֱלֹקִית? בְּסֵפֶר הַתַּנְיָא מְכַנֶּה אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן אֶת הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית בְּשֵׁם נוֹסָף: הַנֶּפֶשׁ הַטִּבְעִית. לָמָּה? כִּי הִיא הַטֶּבַע שֶׁלָּנוּ. מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ נוֹלַדְנוּ וְעַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אָנוּ נוֹטִים לַחְשֹׁב קֹדֶם-כֹּל עַל עַצְמֵנוּ. אָנוּ מַעֲדִיפִים לִזְרֹם עִם עַצְמֵנוּ בְּטִבְעִיּוּת, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁ’בָּא לָנוּ’. לָכֵן הַכְּלָל הַגָּדוֹל שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתָנוּ אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן הוּא שֶׁיֵּשׁ לְהִתְגַּבֵּר – “מֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב”. כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ יָכוֹל לִפְעֹל בְּשׁוֹנֶה מֵהַטֶּבַע הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ, אִם רַק יַחֲלִיט לִפְעֹל עִם הָרֹאשׁ. לִפְעָמִים צָרִיךְ מַמָּשׁ לַעֲצֹר אֶת הַטֶּבַע וּלְהִתְגַּבֵּר עָלָיו.

לְדֻגְמָה: כַּאֲשֶׁר מִישֶׁהוּ עָקַף אוֹתִי בַּתּוֹר, יְאוֹתֵת לִי הַטֶּבַע הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי לִכְעוֹס עָלָיו וְלָרִיב אִתּוֹ. זֶה מַמָּשׁ מַרְגִּיז, כֻּלָּם עוֹמְדִים וּמְחַכִּים וְאַתָּה עוֹקֵף? מַה אַתָּה חוֹשֵׁב לְךָ? בְּאוֹתָן שְׁנִיּוֹת שֶׁל כַּעַס, “הַדָּם עוֹלֶה לִי לָרֹאשׁ”. הַלֵּב שֶׁלִּי גָּעַשׁ, עָלָה עַל גְּדוֹתָיו, עַד שֶׁהִשְׁתַּלֵּט גַּם עַל הַמֹּחַ. כָּעֵת אֲנִי לֹא רַק כּוֹעֵס בַּלֵּב, אֶלָּא גַּם מְשֻׁכְנָע בַּמֹּחַ. כָּעֵת לֹא רַק שֶׁאֲנִי צוֹדֵק, אֶלָּא שֶׁהַכַּעַס גַּם מֻצְדָּק! וְאָז, לְמַעֲשֶׂה, אֲנִי כְּבָר מַפְסִיק לַחְשֹׁב…

לְעֻמַּת זֹאת, אֶת הַהִתְפָּרְצוּת שֶׁלִּי אֲנִי יָכוֹל לְרַסֵּן. אֲנִי יָכוֹל לַחְשֹׁב עַל כָּךְ שֶׁה’ סוֹבֵב בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית אֶת הָעִנְיָנִים כָּךְ שֶׁאֲחַכֶּה בַּתּוֹר עוֹד קְצָת, וְזֶה בֶּטַח לְטוֹבָתִי. אֲנִי יָכוֹל לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לַחְשֹׁב טוֹב עַל יְהוּדִי וּלְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת (אוּלַי הוּא בִּכְלָל לֹא שָׂם לֵב? אוּלַי יֵשׁ לוֹ מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת דָּחוּף?). נָכוֹן, זֶה לֹא הַטֶּבַע שֶׁלִּי, אֲבָל עִם מַאֲמָץ מְסֻיָּם אֲנִי יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק וְלִפְעֹל אַחֶרֶת. גַּם אִם אַחְלִיט לְהָעִיר לוֹ עַל כָּךְ, אֶעֱשֶׂה זֹאת בַּעֲדִינוּת וּבְסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, בִּמְקוֹם בְּזַעַף וּבְעַצְבָּנוּת. זֶה נִקְרָא שֶׁאֲנִי פּוֹעֵל נֶגֶד הַטֶּבַע שֶׁלִּי וּמִתְעַלֶּה עָלָיו.

הַאִם הַמַּאֲמָץ הַזֶּה הוּא טִבְעִי לִי? לֹא כָּל כָּךְ. אֲבָל כְּכָל שֶׁנִּתְרַגֵּל לִפְעֹל כָּךְ, נְסַגֵּל לְעַצְמֵנוּ טֶבַע שֵׁנִי. מִתְגַּעְגְּעִים לאֵיזוֹ גִּימַטְרִיָּא טוֹבָה? אָז הִנֵּה: טֶבַע שֵׁנִי (=441) עוֹלֶה בְּדִיּוּק אֱמֶת. זֶה אוֹמֵר שֶׁהָאֱמֶת הָאֲמִתִּית שֶׁלִּי הִיא דַּוְקָא מַה שֶׁלֹּא בָּא אֶצְלִי בְּטִבְעִיּוּת, אֶלָּא בְּמַאֲמָץ וְהִתְגַּבְּרוּת.

הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי

כָּךְ הִיא הָעֲבוֹדָה כַּיּוֹם. בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי הַגָּלוּת אָנוּ נִדְרָשִׁים לְעַדֵּן אֶת הַטֶּבַע הָרִאשׁוֹנִי שֶׁלָּנוּ, הַגַּס, וּלְזַכֵּךְ אוֹתוֹ בְּאֶמְצָעוּת הַטֶּבַע הַשֵּׁנִי, וּמֵהַמַּאֲמָץ וְהַיְגִיעָה יֵשׁ לַה’ נַחַת רוּחַ גְּדוֹלָה.

וְאַף עַל פִּי כֵּן, אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים וְחוֹלְמִים עַל טֶבַע אַחֵר… הָיִינוּ רוֹצִים שֶׁהַטֶּבַע שֶׁלָּנוּ יִזְרֹם בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁמַּה שֶׁיִּהְיֶה ‘בָּא לָנוּ’ הוּא מַה שֶׁה’ רוֹצֶה, כְּמוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיקִים. אֵצֶל חֲסִידִים נָהוּג לָשִׁיר בְּהִתְוַעֲדוּיוֹת, כַּמּוּבָן אַחֲרֵי ׳לְקִיחַת מַשְׁקֶה׳ הֲגוּנָה וּמִתּוֹךְ שִׂיחַת חֲבֵרִים בַּעֲבוֹדַת ה’, אֶת הַשִּׁיר בְּאִידִישׁ “עֶסְן – עֶסְט זִיךְ”. תַּרְגּוּם מִלּוֹת הַשִּׁיר הוּא: “לֶאֱכוֹל – זֶה נֶאֱכָל מֵעַצְמוֹ; לִשְׁתּוֹת – זֶה נִּשְׁתֶּה מֵעַצְמוֹ; לִישׁוֹן – זֶה יָשֵׁן מֵעַצְמוֹ; לָמָּה לְהִתְפַּלֵּל זֶה לֹא מִתְפַּלֵּל מֵעַצְמוֹ?!…”. אֲנַחְנוּ רוֹצִים שֶׁאֶצְלֵנוּ זֶה יִתְפַּלֵּל מֵעַצְמוֹ, שֶׁלִּלְמֹד תּוֹרָה יִהְיֶה מֵעַצְמוֹ, לַחְשֹׁב טוֹב עַל הֶחָבֵר יִהְיֶה מֵעַצְמוֹ. זֶהוּ הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי!

הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי שַׁיָּךְ לַמָּקוֹם הַיְּהוּדִי – לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! וּבַדּוֹר שֶׁלָּנוּ, שֶׁהוּא “הָאַחֲרוֹן לַגָּלוּת וְהָרִאשׁוֹן לַגְּאֻלָּה”, עוֹמֵד הַטֶּבַע הַיְּהוּדִי לַחְזֹר וּלְהִתְגַּלּוֹת. לְשֵׁם כָּךְ עָלֵינוּ כְּבָר לְהַתְחִיל וּלְהִתְכּוֹנֵן – לִטְעֹן אֶת הַמַּצְבֵּרִים שֶׁלָּנוּ בְּהַרְבֵּה חֲסִידוּת וּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה!

שֶׁיִּהְיֶה לְכֻלָּנוּ חֹדֶשׁ גְּאוּלָה מֵאִיר וְשָׂמֵחַ!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי