הדלקת נשמות

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”. לפי החסידות, נרות המנורה שמעלה אהרן הכהן רומזים לנשמות ישראל, “כי הנשמה קרויה נר, כמו שכתוב ‘נר ה’ נשמת אדם’ וכללות נשמות ישראל נקרא מנורה… והנה אהרן הוא המדליק את הנרות הללו, לפי שהוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל, והוא ממשיך להעלות אהבה עזה לה’, ולהגדיל מדורת אש האהבה כרשפי אש שלהבת מתלהטת בקרב איש ולב עמוק”.

אהרן הכהן הוא צדיק כזה שמגיע ויורד לכל אחד ואחד מבני ישראל, טורח להעלות אותו ממצבו ולהדליק את אהבת ה’ בקרבו – כמו התאור בחז”ל על אהרן ההולך מאחד לשני ומשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. הצדיק דואג גם שהיהודי המושפע לא ישאר פאסיבי, שהרי “צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה” – להאיר ולהדליק את נשמת היהודי עד שתבער מעצמה. בלשון ספר הזהר, אהרן הוא “שושבינא דמטרוניתא” – השושבין של המלכה-הכלה שתפקידו להוביל אותה לחופה לקראת החתן, כך מוביל אהרן את ישראל ומעלה אותם לקראת הקב”ה. זהו תפקיד הכהנים בכלל, המצווים לדאוג לישראל, לברך אותם בכל יום באהבה, ולהעלות את הנרות-הנשמות בכל יום תמיד.

הנרות מדליקים את עצמם

בדברי חז”ל על המשך הפרשה מופיעה הדלקת נרות פעם נוספת. ה’ אומר למשה לבחור שבעים זקנים, “וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם” – ומפרש רש”י “לְמה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום“. הנבואה מגיעה תחילה למשה ומכוחו היא ממשיכה ומגיעה לזקנים, ולכן הם צריכים להיות סמוכים למשה ועומדים סביבות האהל כדי להיות בתוך “תחום האצילות” של נבואתו.

זהו סוג אחר של הדלקת נרות-נשמות. לעומת אהרן הכהן ההולך מיהודי ליהודי ומדליק את נשמתו, הרי משה רבינו מצטייר כנשמה גדולה העומדת במקומה, “נר המונח על גבי מנורה”, וכמו שנאמר במקום אחר “וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה”. כל החפץ מוזמן לבוא ולהנות מנרו ואורו של משה, והזכאים המיוחדים לכך – כמו שבעים זקני-העם המובחרים – יכולים ממש להדליק את עצמם מהשלהבת שלו. משה רבינו הוא “שושבינא דמלכא” – השושבין המביא את המלך-החתן אל הכלה, מוריד את התורה ודבר ה’ אלינו, אבל אנו מצדנו (צד הכלה) צריכים לעשות את ההשתדלות לבוא אליו, עד הזוכים להדלק מנרו.

בספרים הקדושים כתוב שנשמתו של משה רבינו מופיעה שוב ושוב בכל הדורות, ותמיד יש צדיק שהוא “משה רבינו שבדור”. הצדיק הזה אינו מסתובב דווקא בשווקים וברחובות להציל נשמות – זו עבודת-קודש המסורה לצדיקים משרש נשמתו של אהרן הכהן, אבל הצדיקים משרש משה רבינו יושבים במקומם ומלמדים תורת אמת ותורת חיים לכל דורשי ה’, והתלמידים הראויים מדליקים את נשמתם מנשמת הצדיק.

הדלקת נרות מרחוק

והנה בתוך הפרשה של שבעים הזקנים מתרחש מאורע נוסף: “וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה“. אפשר לחשוב שנבואת אלדד ומידד אינה נובעת מנבואת משה רבינו, הרי הם אינם יוצאים אל האהל אלא מתנבאים במחנה. יתירה מזו, חז”ל אומרים שהם התנבאו “משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ” – וקשה להאמין שנבואה כזו על מות משה עוברת דרך משה.

אך במבט נוסף אנו מגלים שגם נבואת אלדד ומידד קשורה למשה. כך אומר יהושע בן-נון, משרת משה, לרבו: “אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם” – ומפורש בספר הזהר “מנע מנהון אינון מלין“, מנע מהם את דברי הנבואה, אלא שמשה לא חפץ בכך. ומכאן שגם נבואת אלדד ומידד עברה דרך ‘הצינור’ של משה רבינו, עד שבכוחו להפסיק מהם את שפע הנבואה!

אם נמשיך את הדימוי של חז”ל ששבעים הזקנים הם כנרות המדליקים את עצמם מנרו של משה, נוכל לומר שנבואת אלדד ומידד היא כמו התופעה הפיזיקלית הידועה שלהבה יכולה ‘לקפוץ’ מנר לנר. באופן גלוי לא היה קשר ישיר בין אלדד ומידד למשה, הוא באהל והם במחנה, אבל יש איזה-שהוא קשר טמיר ונעלם המאפשר את קפיצת הלהבה מנר-נשמתו של משה לנרם-נשמתם של אלדד ומידד. הצדיק אמנם יושב ודורש במקומו, אבל גם אנשים רחוקים מקבלים ממנו השראה ולפתע הם נדלקים.

כל עם ה’ נביאים

האר”י הקדוש אומר שהמלים “וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים” רומזות לכך שנבואת אלדד ומידד קשורה לדרגת ספרי הכתובים בתנ”ך. ספרי הנביאים הם נבואה מפורשת הבאה מלמעלה, ואילו ספרי הכתובים – כמו למשל ספר תהלים – נאמרו ברוח הקודש, לא כשפע הבא בגלוי מלמעלה, אלא כנביעה פנימית מלמטה, כאילו פרי-רוחו של האדם עצמו אבל מתוך השראה אלוקית סמויה מלמעלה. אמנם אלדד ומידד מתנבאים, אבל זו נבואה מיוחדת הצומחת מלמטה, מתוך המחנה.

נבואת אלדד ומידד היא על המשך דרכו של עם ישראל לאחר מות משה, על הכניסה לארץ-ישראל בהנהגתו של יהושע. עוד אומרים חז”ל שהם התנבאו על מלחמת גוג-ומגוג, נבואה משיחית על אחרית הימים. אכן, סוג הנבואה של אלדד ומידד מתאים לארץ-ישראל ולימות-המשיח. היעוד המשיחי והארץ-ישראלי הוא שההשראה הנבואית אינה נתפסת כבאה מבחוץ, אלא יכולה לצמוח כאילו מלמטה, כהשראת רוח-הקודש על הראויים לכך, כדברי משה רבינו “וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם”. בדבריו אלו, משה מאחל לכולנו שכך אכן יהיה לעתיד-לבוא, “אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם”, כאשר “וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ” (כמו שנאמר במדרש[2]).

אמנם גם כאשר קיימת השראה כזו בתוך המחנה של ישראל, הרי היא יונקת מהנר המיוחד של הצדיק, שדרכו עובר השפע וממנו קופצת השלהבת ונאחזת בכל נשמות ישראל, כאשר היעוד הוא שלא רק הנבחרת של שבעים הזקנים זוכה לכך אלא כל ישראל, “בניכם ובנותיכם”, כולם ראויים להדלק ממשה, כל אחד במקומו.

מתוך הספר ‘הממד הפנימי’