הורות שבתית

"יצר לב האדם רע מנעֻריו". "משעה שננער ממעי אמו" הוא אגוצנטרי, עסוק בעניני הגוף ושקוע בקטנוּת. גם בהגיעו לגיל הנעורים, יחד עם היצר הטוב שנכנס בו בגיל-מצוות, גוברות בו המודעות העצמית והתאוה ומפילות אותו בחטאות נעורים ובהתנהגויות טפש-עשרה נוספות. בלשון הקבלה, הקטנוּת הזו, שמאפיינת תינוק, ילד וגם נער, שייכת לפרצוף זעיר-אנפין ('פנים זעירות'). בדרגת התודעה הזו פועלים בעיקר לפי הרגשות והאינסטינקטים (המורגש והמוטבע), ותמונת העולם מפוצלת לקצוות שונים, נפרדים וקיצוניים (ו הקצוות-המדות של הלב).

לעומת זאת, תפקידם של ההורים הוא להיות בעלי מוחין דגדלות – להסתכל על הדברים מנקודת מבט שכלית, לכוון ולווסת את ההתנהגות של הילד ולהנחיל לו תמונת עולם מאוחדת. בלשון הקבלה, ההורים שייכים לפרצופי אבא ואמא – החכמה והבינה, כוחות השכל, המתאפיינים במתינות, בישוב הדעת ובתמונת עולם רחבה ושלמה.

תפקיד המוחין הוא למחות במדות בעת הצורך, להשקיט את סערות הרגש ולרסן את הדחפים והתאוות – "מח שליט על הלב בתולדתו" והוא כופה ומכוון אותו בהבעת מחאה בעת הצורך. כך, ההורים צריכים לפקוח עינים על ילדיהם ולמחות על כל סטיה מדרך הישר. נוכחות הורית מעורבת ואכפתית, שגם מוכיחה באופן הנכון (תוכחה מתוך אהבה), היא חיונית לילד, בונה אותו ונותנת לו כח להתמודד בעצמו עם אתגרים ונסיונות. נוכחות כזו גם משמחת אותו, הרבה יותר מ'הסתר פנים' אדיש, שמאפשר לו חופש לטעות ללא הכוונה.

היחס בין קטנוּת הילד לגדלוּת ההורים הוא דוגמת היחס בין חול לשבת: שש מדות פועלות בששת ימי החול, בהם טרודים במלאכה, עסוקים בסיפוק צרכי הגוף, מתפצלים בין דברים שונים ושוקעים בפרטים הקטנים. המוחין מאירים בשבת, יום מנוחה, ישוב הדעת ומבט על התמונה השלמה ועל התכלית הקדושה של כל המעשים.

דימוי זה מוסיף ענין עיקרי לתפקיד ההורים: שבת הוא יום של תענוג. הקטן 'לוקח ברצינות' יתרה את עצמו ואת מאוויו, קשייו וצרכיו. לעומת זאת, מוחין דגדלות מתאפיינים בשעשוע – המבט העליון והרחב רווי תענוג מהתכלית הטובה ומשועשע מהתהליכים שבדרך, בלי לשקוע במצוקות רגעיות. לכן, המוחין גם מוחים-מוחקים את הדינים, הצער והבקורת, שלא יעיבו על ההסתכלות הטובה הכללית.

דווקא בזמני קושי בהתנהגות הילד על ההורים לזכור שבנם הוא "ילד שעשֻעים". כדי לצלוח את קשיי ההוה יש להזכר בשעשועי טל הילדות שהיו בעבר (שמקורם בשעשוע-הוריו בהורתו ולידתו, דבר המזכיר להורים שגם הם 'היו ילדים' והם מקור שיגיונותיו של הילד…), וגם להצליח 'לזכור' את העתיד, כאשר הילד יצמח ויתפתח, יגיע לבגרות ועוד ירווה את הוריו רוב נחת ושעשוע. כשם שתמיד אחרי ימי החול באה השבת, כך ודאי שאחרי הקטנוּת תגיע גדלוּת משמחת. את המבט השבתי הזה צריכים ההורים לאמץ לעצמם, להרפות מתחים בקשר ולהצעיד את הילדים בבטחה ובמנוחה מהקטנות אל הגדלות.