המבול והמגדל

פרשת נח נפתחת ונחתמת בסיפוריהם של שני החטאים הגדולים ביותר של האנושות הקדומה. שני דורות החוטאים מכונים על שם העונשים שקיבלו: הדור הראשון, שהשחית דרכו על הארץ ומילא אותה חמס, מכונה דור המבול; ואילו הדור השני, שבנה את מגדל בבל וביקש לעשות מלחמה עם ה’, מכונה דור הפלגה (משום שנפלג לקבוצות אתניות רבות הדוברות שפות שונות). 

יסוד מוסד בתורת החסידות הוא כי כל דבר תורה מכיל מסר השייך לכל דור בכל מקום. בנוגע לשני החטאים עלינו לשאול עצמנו, באיזה אופן הם נוכחים בדורנו ומה ביכולתנו ללמוד מהעונשים שקיבלו?

דור המבול: אינדיוידואליזם, רומנטיקה, מתירנות

חטאו של דור המבול מתואר במלים הבאות:

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: בראשית ו, יא-יב

מלות המפתח כאן הן ‘שחיתות’, ‘ארץ’, ‘חמס’ ו’בשר’. התמונה העולה מהן היא של דור השקוע בגשמיותו עד כדי השחתת צלם אנוש. חז”ל הרחיבו על הכתוב באומרם כי בנוסף לחטא הגזל לקה דור זה בחטאי העריות, עד כדי התרה של משכב בהמה. מדובר איפוא בדור של פריצות קיצונית, שמוסס לחלוטין את הגבולות שבין אדם לחברו ובין האדם לטבע.

אם ננסה להתחקות אחר שורשו של חטא המבול נוכל למצוא אותו באינדיוידואליזם קיצוני. קידוש מוחלט של מאוויי הפרט מוביל בהדרגה את האדם לשקוע לתוך תאוותיו הגשמיות, עד לחוויה כי ‘אפס זולתו’: כל האחרים – מהאדם האחר, דרך החיה ועד הטבע הגשמי – אינו אלא השתקפות של ה’אני’ הנתונה לניצול אישי. מתוך התרת התאוות רואה האדם את רכוש הזולת כשלו; בגללה הוא מתקהה לגדרי העריות ורואה בַּכל אובייקט למימוש יצריו; ובגינה הוא מתדרדר לבסוף למעמד של יצור אנוש בהמי השקוע כל כולו במימוש חשקיו.

אין צורך להרחיק לכת כדי לראות כי חלק גדול מהתרבות הסובבת אותנו עלה זה מכבר על מסלול דומה. והיום כאז, נעוץ היסוד לדבר בקידוש האינדיוידואל. בעידן המודרני, היתה זו הרומנטיקה שבעקבות פשיטת הרגל של האידיאולוגיות הקולקטיביסטיות הגדולות ביקשה להעמיד את כללות המפעל החברתי, המדיני, הכלכלי והצבאי על עקרון יחיד: חירות הפרט. במסגרת הליברליזם המודרני, היונק מהרומנטיקה, האדם אינו חי עוד עבור תכלית על-אנושית, אף לא עבור תכלית על-אישית, אלא רק עבור עצמו. הכל נועד כדי להרחיב את מרחב מחייתו של הפרט. לכן גם מטבע היסוד של המוסר הליברלי אינו עוד מצוות או חובות – לא שבין אדם למקום ולא שבין אדם לחברו – אלא זכויות (בין אם מכנים אותן ‘זכויות טבעיות’ כמו לפני מאתיים שנה ובין אם ‘זכויות אדם’ כמו היום). נקודת המוצא של האדם המודרני איננה שמוטל עליו אלא שמגיע לו. הוא המרכז, הכל חג סביבו. אמת, יש גבול מובהק לחירות הפרט: חירותו של הזולת, שחובתו של כל אחד לכבדה; ברם, גם חובה זו אינה אלא נגזרת של זכות הזולת לחירותו הפרטית. הכל בא מן הזכות והכל שב אל הזכות. במוסר הליברלי, גם האלטרואיזם הוא לשם האגואיזם.

יתכן שהתרבות הסובבת טרם הגיעה לשעה בה “השחית כל בשר את דרכו על הארץ”, אך כל הסימנים מראים שלשם היא שואפת. לא בכדי מוטיב מרכזי בתרבות הרומנטית הוא חזון ה’שיבה אל הטבע’, הקורא לאדם להתפרק מכל מוסכמות התרבות לטובת חיים ארציים וחייתיים. ובאמת, עינינו הרואות כי לפחות במישור הספרות והקולנוע, מדור לדור, לאט אך בטוח, הולכת המתירנות וממוססת את כל הטבואים והקוים האדומים שנועדו להגן על התרבות מניוון וכליה.

סיפור המבול בא להתריע מפני קצו האובדני של מסלול זה. כלל הוא כי עונשי ה’ הם באופן של “מידה כנגד מידה”: הם משקפים את החטא עליו הם ניתנים. המבול שירד על דור המבול אינו אלא המחשה למבול היצרים בו הם הטביעו עצמם עוד קודם. באותו אופן, המתירנות היא עצמה המבול בו אנו שוקעים, והתורה מייעצת לנו להשכים קום ולבנות תיבה בתוכה נשרוד אותו.

דור הפלגה: קולקטיביות, נאורות, שמרנות

ואז קם אדם ושמו נח, ובהוראת ה’ בונה תיבה ומציל בה את נפשו ואת נפש משפחתו ואת בעלי החיים, ומתחיל את האנושות מחדש. ואכן המצב כעת טוב יותר: “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים”. חלף לו האינדיוידואליזם ההרסני של דור המבול והגיע עידן חדש של סולידריות, אחווה ושיתוף פעולה. אך לא חולף זמן רב ושוב קם דור חוטא:

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: בראשית י, ב-ד

החטא החדש הינו במובנים רבים גרוע מקודמו. מדובר במפעל טכנולוגי כביר שבא להאדיר את שם האדם, ובנוסף (כפי שמרומז בפסוקים ומפורש במדרשים) לעשות מלחמה בבורא העולם. האם המבול היה לחינם? לא בטוח. בניית המגדל מעידה על כך ששורש הרע של דור המבול אכן בוּער מן העולם: הבונים מוכרחים לחיות בשלום זה עם זה כקולקטיב כדי להקים את היכלם. אכן, כל מפעלם נע בכיוון ההפוך מזה של דור המבול: לא מטה אל הארץ אלא מעלה אל השמיים, לא אחורה אל היצריות אלא קדימה אל השכלול, לא חזרה אל הטבע אלא הלאה אל התרבות.

ברם, גם במגמה הפוכה זו טמונה מגרעה, מלכודת תרבותית ומוסרית שכעת הגיעה תורה שלה לצוף על פני השטח. הדבר מתגלה בביטוי הראשון הצורם לאוזן ומסגיר כי משהו רקוב בממלכת שנער: “ונעשה לנו שם”. בוני המגדל מגייסים את כל המעלות המבחינות אותם מדור המבול – האחווה, יכולת ההתגברות, השכלול המדעי והטכנולוגי – כדי להעצים את ההרגשה כי הם-הם אדוני העולם ומושליו. את כוחותיהם ומשאביהם הם מייחסים לעצמם, ונעדרת בהם ההכרה כי ה’ “הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (דברים ח, יח).

תפיסה זו מעידה על סוג הסולידריות והשלום באמצעותו הבדיל עצמו דור הפלגה מדור המבול. לפי התורה, השלום הרצוי מוּנע מהסכמת האדם למעט בכבוד עצמו לטובת כבוד שמים, ודבר זה הוא המאפשר לו לוותר על עמידתו המתנצחת על שונותו ולפגוש באיכותו הייחודית של זולתו. בנוסף, האמונה בה’ מזכירה כי לשתי הדעות מקור משותף וכי אם יועלו לשורשיהן יוכלו לדור בכפיפה אחת. שלום כזה אינו דורש את טשטוש הייחוד של כל צד אלא להפך – מכיר בייחודו כחיוני למילוי התפקיד שיועד לו בעולם ושואף לשלב את בחינות האמת השונות של כל צד במכלול חדש וגבוה יותר. שלום ללא בטול לה’, לעומת זאת, אינו תובע מאף צד להתמעט באמת. במקום זאת הוא תובע מהם לכבוש את זהותם באופן מלאכותי, להקהות את עוקצם כך שיוכלו להתקיים במקביל. אם דור המבול קידש את הפרט על חשבון הכלל, הרי שדור הפלגה קידש את הכלל על חשבון הפרט. אכן, לפי המדרשים איבדו אנשי דור הפלגה כל ערך לחיי הפרט, והיו בוכים יותר על לבנה שאבדה מאשר על אדם שמת. שיקוף נוסף לדבר זה נעוץ בכך שלפי המקרא דור הפלגה היה נטול מנהיג: היה זה ציבור כללי חסר ‘פנים’ מאפיינות.

אם נבקש לאתר את גלגולו העכשווי של דור הפלגה, נוכל למצוא אותו בקוטב ההפוך של התרבות הליברלית הרומנטית: בתפיסה של הנאורות, הדוגלת בקידמה, תרבות, התעלות, שכלול – אך הכל (גם אם לא תמיד במוצהר) מתוך רצון לפאר את האדם וכוחותיו. כפי שדור הפלגה צמח מתוך צאצאי נח, כך גם הנאורות אימצה אידיאולוגיה שמרנית הרואה את תפקידה כבניית ‘תיבת נח’ שתשמר את ערכי התרבות ותצלח את מבול היצרים הרומנטי. שאיפה זו יפה ונעלה, אלא שהיא מנותבת אל חזון של הקמת עולם מתועש, טכנולוגי וקר. יעדו הסופי של כיוון זה אינו אלא הקמתו של ‘מגדל בבל’ גלובלי ענק: רשת צפופה של כבישים, מחלפים וגורדי שחקים המצפה את הכוכב כולו, טכנוספירה מעשה ידי אדם המשדרת את המסר היהיר כי האדם הוא בורא העולם ומקיימו. אכן, גם מודל השלום הפלורליסטי של הנאורות מזכיר את זה של דור הפלגה: זהו שלום חיצוני של ‘חוזי שלום’, של הפרדה מלאכותית בין הצדדים שאינו פותר בעומק את האיבה ביניהם, כל שכן יוצר ביניהם אחווה אמיתית. הזהויות הפרטיות והלאומיות מטושטשות לכדי קולקטיב חסר-פנים ונטול ערך סגולי. 

בלילת הלשון מפוצצת את שקר הקולקטיביזם הכפוי של דור הפלגה, חושפת את שבעים פניה של האנושות שלא ניתן להדחיקם. ‘מדינת העולם שלכם היא שקר’ היא כמו מטיחה בפני בוני המגדל, ‘נראה אתכם עושים גלובליזציה שלא משתיקה את לשונותיו השונות של האדם אלא מחברת ביניהם באמת’. מסר זה תקף היום כאז: אם ברצוננו לעשות גלובליזציה, לכונן שלום עולמי ולהקים חברה אוניברסלית, אל לנו להתפתות לפלורליזם השטחי של ה’פוסט-לאומיות’. פתרון זה כלל לא מאחד בין הלאומים אלא להפך, משלים עם פירודם ואז חוֹרזם בשטחיות על גבי החוט הדק של המכנה המשותף הנמוך ביותר. איחוד אמיתי של העמים והתרבויות ישאף לחברם לא על המכנה המשותף הנמוך אלא הגבוה – ההכרה במקורם האלוקי המשותף. הוא לא ישלים עם ריבוי הלשונות והתפיסות, גם לא ינסה לכפות תפיסת עולם אוניברסלית שטחית, אלא יבקש לברור מכל שפה ותרבות את נקודת האמת שלה ולעגנם במסגרת דבר ה’.

חזון תיקונו של דור הפלגה מסתתר בפסוק מהנביא צפניה, “כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה’ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד” (צפניה ג, ט). שוב יש כאן איחוד של עמים, אך הפעם לא כדי “לעשות לנו שם” אלא כדי לקרוא בו, ולא כדי לעשות עמו מלחמה אלא כדי לעבדו.

שמות הקב”ה

שם א-להים מבטא את הפן האימננטי של הקב”ה, היותו נוכח בתוך הטבע, ‘מלובש’ באירועים הארציים הסדורים ופועל בהם בהשגחה פרטית. הרמז המובהק ביותר לדבר זה נעוץ בגימטריה העתיקה והידועה לפיה א-להים שווה הטבע. מעבר לכך היא מתבטאת בכך שהמלה ‘אלוהים’ פירושה ‘כוחות’, והיא מלה ברבים ולא ביחיד; דבר זה משקף את היות הטבע ‘עולם הריבוי’, הבנוי משלל כוחות וחוקים. שם הוי’ה לעומת זאת מבטא את הפן הטרנסצנדטי של הקב”ה, היותו מעל הטבע, נשגב ומרומם מכל יכולת תפיסה אנושית ומקור הנסים המפרים את החוקיות הטבעית. דבר זה משתקף בכך ששם הוי’ה מכיל את המלים היה, הוה ויהיה, ביטוי להיותו נצחי ומעל הזמן (וכן הכח המהוה את המציאות הנבראת). בלשון ספר הזוהר, האור האלוקי השורה בתוך העולם נקרא “ממלא כל עלמין” ואילו האור האלוקי המקיפו ממעל נקרא “סובב כל עלמין”.

באיזה אופן פגם דור המבול בשם א-להים? דור זה כפר בקשר בין הטבע לה’. חוויתו הבסיסית היתה ש”עזב ה’ את הארץ”, אין עוד כל השגחה פרטית על הנעשה בטבע, ולכן רשאי כל אדם לעשות הישר בעיניו. תפיסה זו מותירה את הטבע חלול וארצי, מנותק מכל נוכחות שמיימית. ברובד עמוק יותר, אפשר לומר שזהו פגם בצדו ה’פגיע’ של שם א-להים – היותו השם היחיד שהוא מלת ריבוי. בהקשר הנעלה ריבוי זה מבטא את מגוון הפנים והכוחות בהם יכול הקב”ה להתגלות, אך ניתן לנוונו לכדי תפיסה של ריבוי אלילים, “אלהים אחרים”. דור המבול ‘נתפס’ לצד הריבוי בשם א-להים והשתמש בו ליצור חברה מפורדת ומפוררת.

דור הפלגה, אפשר לומר, דוקא הכיר בנוכחות האלוקית שבטבע ואף בהיותו ניחן ברוח אלוקית, ולכן ביקש להתרחק מהארץ ולהעפיל השמיימה. אך בעושו זאת הוא פגם בשם הוי’ה, הכח האלוקי המתנשא מעל הטבע. במקום להכיר שמקור הבריאה הוא ה’, ושהוא הנותן לאדם את כוחו ושכלו האלוקיים, ביקשו אנשי דור הפלגה להכתיר עצמם למושלי העולם. דור זה נתפס דוקא לאחדות של שם הוי’ה, אך תיעל אותה כדי לאחד את האדם נגדו ולהסתירו.

מה גרוע יותר?

חטאיהם של דור המבול ודור הפלגה הפוכים: הדור הראשון השתעבד לתאוות הפרט והוביל להתפוררות המרקם החברתי; הדור השני פעל באחדות ומתוך נאמנות לכלל אך ניצל אחווה זו כדי להתכחש לה’. הראשונים פגמו בברית שבין אדם לחברו והאחרונים בברית שבין אדם למקום. איזה מבין חטאים אלו גרוע יותר?

חז”ל הציבו שאלה זו והשיבו עליה כך:

וכי איזו קשה [יותר], של דור המבול או של דור הפלגה? אלו [דור המבול] לא פשטו יד בעיקר, ואלו [דור הפלגה] פשטו יד בעיקר להלחם בו; ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם! אלא, שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכן נאבדו; ואלו [דור הפלגה] היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר “שפה אחת ודברים אחדים”. למדת ששנואה המחלוקת וגדול השלום. רש”י על בראשית יא, ט

המדרש מציג את חטאו של כל צד: אנשי דור הפלגה “פשטו יד בעיקר להלחם בו” (כפרו בה’), ואנשי דור המבול “היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם”. אך על בסיס העובדה שדור המבול נספה ודור הפלגה נותר בחיים הוא מכריע כי חטאו של דור הפלגה היה פחות גרוע, מכיוון ש”היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם”. המחלוקת, מסתבר, גרועה מהכפירה. מסיבה זו, דור המבול המסוכסך מוגדר כחסר תקנה ונספה, ואילו לדור הפלגה ששרר בו שלום הוענקה הזדמנות שניה למרות כפירתו.

יוצא, כי דור הפלגה מהווה מעין שלב-מעבר בין הפריצות המוחלטת של דור המבול לבין גיבושה של האמונה השלמה והיציבה – המתחילה בדור הבא עם דמותו של אברהם אבינו. בלכתו מארצו, מולדתו ובית אביו המשיך אברהם את מגמת ההתעלות מעל הטבע והשאיפה אל-על, אך בה-בעת הוא התנקה מפגם היוהרה של דור הפלגה. בצייתו לציווי ה”לך לך” צעד אברהם לא כדי לעשות לעצמו שם אלא בדיוק להפך, כדי לקרוא “בשם ה'” (בראשית יב, ח). אכן, ב”עיר ומגדל” של דור הפלגה ניתן לזהות מעין ‘טיוטא’ ראשונית ועקומה של ירושלים (עיר השלום האמיתי) ובית המקדש (המכונה “מגדל עֹז”), אותה נטל אברהם ועל גביה החל לייסד את העיר והמגדל שבקדושה.  

במושגים של הסעיף הקודם, אפשר להציב את השאלה מחדש באופן הבא: אם דור הפלגה פגם בשם הגבוה יותר של הקב”ה (שם הוי’ה), מדוע עונשו פחות חמור מדור המבול, שפגם בשם הנמוך יותר (שם א-להים)? התשובה תהיה, שהכפירה בשם א-להים פירושה התכחשות בסיסית להיות האדם נברא בצלם אלקים – לעצם אנושיותו. השחתת דרכו על הארץ מבטאת אובדן כל זיקה למקורו האלוקי, תפיסה לפיה אין הוא אלא חיה. דור הפלגה לעומת זאת אינו כופר בשם א-להים. הוא מכיר בו, ולכן מבקש להתעלות מעל מצבו הטבעי ולהקים ‘היכל תרבות’ על גביו. אלא שבמקום לראות בצלם האלקים שלו כמשתלשל משם הוי’ה הנעלה הוא מאליל את עצמו. בכך הוא כופר אמנם בשם הוי’ה, אך בשל הכרתו בשם א-להים כפירתו אינה מוחלטת, ויש בסיס לקוות כי היא תתפתח הלאה לכלול גם את שם הוי’ה. אברהם אבינו הוא המשלב בין שתי האמונות ומחבר את שם אלקים עם שם הוי’ה.

תיקון משותף

אם נבקש להפיק מהשוואה זו לקח לדורנו, דומה כי משתמעת ממנה המסקנה הבאה: שתי התרבויות – הרומנטיקה והנאורות – פגומות וחסרות; אך אם מתלבטים איזו מהשתיים הרסנית יותר, ולעומת זאת מאיזו יש סיכוי להפיק משהו, יוצא שהנאורות פחות גרועה. מכיוון שהרומנטיקה מפוררת את עצם המרקם החברתי היא נמצאת צועדת, כמו דור המבול, אל עברי פי פחת. השמרנות לעומת זאת – אף שבמובנים רבים היא גרועה יותר שכן היא מדכאת את רוחו של הפרט וכו’ – לפחות שומרת על מסגרת חיצונית של יציבות שיש לה תוחלת חיים ארוכה יותר. גישה זו עוד רחוקה מלהיות מתוקנת, אבל יש לראות בה רקע לקפיצת המדרגה האמונית של אברהם.

אך למעשה, המסר הטמון בהשוואת הדורות מורכב יותר. העובדה כי דור הפלגה פגם במישור הפרט פירושה בין השאר כי כדי לתקנו יש צורך לאמץ משהו מהאינדיוידואליזם של דור המבול! במלים אחרות, תיקון החטאים המוחלט דורש סוג של שילוב ביניהם: יש להחדיר משהו מהעוצמה היצרית והיצירתית של דור המבול למסגרת החברתית היציבה של דור הפלגה. אכן, דומה כי זה מה שעשה אברהם: ביוצאו נגד כל המוסכמות האליליות של התרבות בה גדל ייסד אברהם סוג חדש של אינדיוידואליזם – כזה שאינו מחצין את התאוות הנמוכות אלא דוקא את האמונה הגבוהה ביותר. יוצא, שההכרעה לטובת השמרנות היא במישור החיצוני בלבד; במישור פנימי יותר נוטלים שפע גם מהרומנטיקה תוך תיקון והעלאה שלה.

בלשון הקבלה והחסידות, דור המבול והרומנטיקה הם בבחינת עולם התֹהו, ואילו דור הפלגה והנאורות בבחינת עולם התיקון. עולם התיקון מוגדר כעולם בעל “ריבוי כלים ומיעוט אורות” – הוא מצטיין בבניית יסודות ומסגרות חיצוניות, אך התוכן בו הוא ממלא אותם קלוש ומועט. דבר זה מקביל לנאורות, המצטיינת בגיבוש החברה ובניינה, אך מקהה את כח הפרטים. עולם התהו לעומת זאת מוגדר כעולם בעל “ריבוי אורות ומיעוט כלים” – הוא גדוש בתוכן רב ועשיר, אך מסגרתו חלשה ובלתי-מפותחת; מסיבה זו מוביל עולם התהו ל”שבירת הכלים”, התפרקות המסגרת שצרה מלהכיל את השפע הפנימי. דבר זה מקביל לרומנטיקה, המאופיינת בשפע אדיר של יצירתיות ורגש, אך בהעדר מסגרת מחייבת הללו מנותבים לאפיקים יצריים ובסופו של דבר הרסניים. שילובם המתוקן של שני העולמות מתואר בחסידות כהצבת אורות התהו בתוך כלי התיקון (“אורות דתהו בכלים דתיקון”): קודם כל ויתור על עוצמתו המסנוורת של עולם התהו ובחירה בעולם התיקון היציב יותר (הכרעה לטובת המסגרת השמרנית), ואז שחזורם של אורות התהו והפיכתם לכח החיים הממלא את כלי התיקון (החייאת האנרגיה הרומנטית והצבתה במסגרת זו).