דיון ציבורי חריף מתנהל על ‘הרפורמה המשפטית’ שמוביל שר המשפטים היום (טבת-שבט תשפ”ג). ממטרות התכנית: לשנות את דרך בחירת השופטים, להגביל את סמכות הבג”ץ להתערב בחקיקה, ולהגביל את כוחם של היועצים המשפטיים.
תומכי הרפורמה טוענים: במשטר דמוקרטי יש ‘הפרדת רשויות’ ורק הרשות המחוקקת קובעת חוקים. בעשרות השנים האחרונות נעשתה ‘מהפכה חוקתית’, בידי השופט אהרן ברק וחבריו, ובה הבג”ץ מינה את עצמו כ’שופט על’ הקובע – לפי השקפת עולמו – איזה חוק ‘סביר’ וקביל ואיזה לא. יש לתקן את העוול הזה ולהחזיר את בית המשפט לממדיו הנכונים, כמקובל במדינות מתוקנות.
לעומת זאת, אומר אהרן ברק: אסור להעניק כח מוחלט לנבחרי ציבור. יש לבקר אותם מכוח מערכת ערכים אובייקטיבית. גם החלטות שהתקבלו בדרך דמוקרטית, ברוב קולות, יכולות להיות בלתי סבירות בעליל, מרושעות והרות אסון. המשפט מעל הכל, הכל שפיט, “מלוא כל הארץ משפט”.
צודק שר המשפטים. צודק אהרן ברק. ושניהם אינם צודקים.
נחזור רגע אל היסודות האיתנים והנצחיים שלנו. לעם ישראל מראשיתו יש תורה, חק ומשפט, ממעמד הר סיני ועד היום, ‘חוקת על’ מכוננת שקיבלנו מאת הקדוש ברוך הוא, בורא העולם ומנהיגו. בנוסף, קיימת מערכת חוקים ותקנות שקובע המלך, וכן החברה-הקהילה יכולה להתנהל בהנהגת נבחרי ציבור, כמו “טובי העיר” שבסמכותם לקבוע “תקנות קהל” מחייבות. אך הכל מותנה בהסכמת ה’ערכאה המשפטית’, אשרור תורני מאת הסנהדרין בזמנם, או הסכמת חכמי ישראל בכללם עד היום. הכל שפיט, מלוא כל הארץ משפט התורה.
כך התנהלו קהילות ישראל רוב שנות הגלות, בתימן, במרוקו וברוסיה – וודאי שכך צריכה להתנהל הקהילה היהודית העיקרית בארץ ישראל, והרי זכותנו על הארץ נובעת רק מהתורה! התורה, בשמה אנו הולכים אלפי שנים, היא הדבק המאחד בין חלקי העם. גם מי שבחייו האישיים אינו מגדיר עצמו כאדם ‘דתי’, יכול להבין שברשות הרבים יש לקבוע שהמשפט העברי עומד בראש.
כדי לתקן את מערכת המשפט במדינה, יש לחזור אל השורש. העוול לא נעוץ במהפכה חוקתית כלשהי לפני 30 שנה, אלא בהנחות היסוד בעת הקמת המדינה לפני 75 שנה! ההחלטה לדחוק ולדחות ברגל גסה (בזדון או מחוסר דעת) את המשפט העברי, ולכונן במקומו משפט חילוני, היא עוול נורא כלפי עם ישראל ותורת ישראל, עלבון וחילול השם. הנה “בארץ ישראל קם העם היהודי”, אך הוא מקים מדינה בה ישרור החוק הבנוי על שרידי משפט תורכי ואנגלי, הכל בכל ורק לא תורת ישראל, לא מעמד הר סיני, לא משנה ותלמוד, רמב”ם ושולחן ערוך. כל המסורת המשפטית המפוארת שאין דומה לה נדחקת לקרן זוית. “שפחה כי תירש גבירתה”[א].
למעשה, מבחינה זו אנו נתונים בגלות כאן בארצנו: העם היהודי נאלץ לפעול ברשות הרבים, השייכת לו לכאורה, לפי מערכת משפט שאינה שלו! אמנם קיימת מערכת בתי דין רבניים, אך יש לה ‘תחום שיפוט’ מצומצם ביותר (שגם הוא הולך ומתכרסם).
אכן, נדרשת מהפכה חוקתית. הסעיף הראשון בחוקת המדינה (חוקה שעדיין לא נכתבה) יהיה הקביעה הפשוטה והמתבקשת: מדינת ישראל היא מדינת עם ישראל הנוהגת לפי תורת ישראל מתוך אמונה בה’ אלוקי ישראל. אין ספק שזהו היעד אליו אנו צועדים, כפי שאנו מתפללים שלש פעמים ביום “השיבה שופטינו כבראשונה” ומובטחים “ציון במשפט תפדה”.
בלי לשכוח את היעד הגדול, ניתן להציב בינתיים עוד יעדי ביניים ריאליים, כמו למשל הענקת סמכות לבתי הדין הרבניים בתחום דיני ממונות בין אדם לחברו (כך שתהיה אפשרות שווה לאדם להחליט אם להתדיין בפני דין רבני או בית משפט חילוני) וכיוצא בזה.
נערך ע”י יוסף פלאי, לפי הספר תיקון המדינה.
[א] משלי ל, כג.