השקפת עולמות

כאשר אנו ניגשים ליישומו של חזון איחוד התורה והמדע, אנו במהרה מבינים שאנו זקוקים למִמְשק על מנת לעשותו. התורה והמדע משולים למים העליונים והתחתונים של מעשה בראשית, שהיו מחוברים ביום הראשון של הבריאה אך ביום השני הופרדו. הדימוי לממשק המחבר את השמים והארץ הוא איפוא הרקיע, בו השמים והארץ משיקים זה לזה. הרקיע אמנם שימש להפריד בין המים העליונים והתחתונים, אך הוא גם זה שבכחו לחברם מחדש.

מה ראוי לשמש כרקיע המחבר את המים העליונים עם התחתונים? כפי שהרקיע המחבר בין השמים והארץ אינו אלא חלק מהשמים עצמם, כך גם ממשק החיבור צריך להיות חלק מהמים העליונים, חלק מהתורה. החלק בתורה המשיק ביותר למדע הינו רובד הסוד שלה, הקבלה והחסידות. עם כמה שתורת הסוד מצטיירת כ’מיסטיקה’, ולכן כרחוקה ביותר ואף מנוגדת למדע האמפירי והמעשי, הרי שלמעשה היא הדומה לו ביותר בתחום התורה. כמו המדע, עוסקת תורת הסוד בחשיפת מבני התשתית המסתתרים בעומק המציאות. בניגוד לתורה הנגלית שעניינה העיקרי הוא הוראתי, עניינה העיקרי של תורת הסוד הוא תִיאוּרִי והסברי (כאשר הסבריה מפיחים רוח חיים בהוראות התורה הנגלית). תיאור המציאות הרוחני של פנימיות התורה משלים את תיאור המציאות הפיזיקלי של המדע.

הקבלה והחסידות מתפקדות כרקיע המחבר את התורה והמדע בכך שהן מספקות מודלים מבניים באמצעותם ניתן לשרטט קשרים והקבלות בין הידע המדעי לבין תמונת העולם התורנית. לא ניתן להבין רעיון זה מבלי שנדגים אותו, ולכך מוקדש מאמר זה. המודל הקבלי בו נתמקד כאן הוא המבנה הבסיסי והמתבקש ביותר בקבלה לצורך מטרה זו – מבנה ארבעת העולמות.

נפתח בסקירת המבנה ואז ניגש להראות את הקשר שלו לנושא איחוד התורה והמדע.

ארבעה עולמות, ארבע השקפות עולם

הקבלה מתארת את עולמנו הפיזי כמדרג הנמוך ביותר בסולם של מספר עולמות לא-פיזיים, המתנשא ‘מעלה’ אל הבורא. לפי הקבלה, מה שאנו מכנים “בריאת העולם” הוא למעשה תהליך רב שלבי בו עולמות אלו ‘השתלשלו’ זה מתוך זה עד להתהוותו של עולמנו. באותו אופן, בתהליכים רוחניים כמו תפילה ביכולתנו ‘לטפס’ תודעתית בסולם העולמות אל עבר הבורא.

אף שאין מספר לעולמות (שכן ה’מרחק’ בינינו לבין ה’ אינסופי כביכול), הם מחולקים לארבע קבוצות עיקריות, המכונות ארבעת העולמות. ארבעת העולמות, כאשר מונים אותם מלמעלה למטה, מכונים עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה, ובקיצור אבי”ע. היקום הפיזי בו אנו חיים הוא עולם בפני עצמו הממוקם מתחת לארבע העולמות, ונקרא “עולם העשיה הגשמי”.

מקור שלושה מתוך ארבעת השמות של העולמות הוא פסוק בישעיהו: “כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו”. שלושת פעלי הבריאה שהפסוק מבחין ביניהם – ברא, יצר ועשה – הם כמובן הבסיס לרעיון עולמות הבריאה, היצירה והעשיה, בהתאמה (פעלים אלו הם אף הבולטים ביותר בסיפור בראשית). על גביהם, הוסיפה הקבלה את העולם הרביעי, עולם האצילות (כנגד “כל הנקרא בשמי ולכבודי”). עולם האצילות מהווה כביכול חלק בלתי נפרד מהאלוקות עצמה, וזה גם ההסבר להיותו ‘מוצפן’ בפסוק.

הפירוש המקובל והרווח ביותר לרעיון של ריבוי עולמות, הוא שכוונתו, פשוטו כמשמעו (עד כמה שיש פשט בענייני סוד), לקיומם של מעין ‘יקומים’ רבים. אין הכוונה לרעיון המדעי המודרני של ריבוי יקומים פיזיים – המדבר על “עולמות עשיה גשמיים” כנ”ל – אלא כאמור לריבוי של עולמות רוחניים; אך עדיין מדובר על עולמות ממש.

אולם ישנה דרך נוספת לחשוב על רעיון ריבוי העולמות, והיא כמתייחס לריבוי השקפות עולם – ריבוי אופנים להסתכל על המציאות. כלומר, ניתן לחשוב על ארבעת העולמות כעל ארבע עדשות תודעתיות, שדרך כל אחת מהן נראית המציאות אחרת, כה אחרת עד כי ניתן לדבר על ארבעה ‘עולמות’ שונים. למעשה, פירוש זה רמוז בפסוק עצמו, בו נסובים שלושת הפעלים על אותו מושא – “בראתיו יצרתיו אף עשיתיו”. כיוון מחשבתי זה הוא שנבקש לאמץ כאן.

שמות העולמות

מה פירוש המלים ‘אצילות’, ‘בריאה’, ‘יצירה’ ו’עשיה’, ולמה אנו מתכוונים כאשר אנו משתמשים בכל אחת מהם לגבי התהוות העולם? מה פירוש שהעולם נאצל, מה פירוש שהוא נברא, מה פירוש שהוא נוצר ומה פירוש שהוא נעשה?

אצילות: האצלה פירושה השראת שפע על משהו, באופן שהדבר הנאצל אינו עוזב לגמרי את מאצילו אלא נותר תמיד קשור בו וסמוך אליו – תמיד אצלו, כביכול. כאשר רוח נבואה למשל נאצלת על מישהו, אז היא מצד אחד שורה עליו אך מצד שני דבוקה תמיד במקורה העליון. הרעיון שהעולם נאצל מה’ הוא לפיכך רעיון מאד נעלה ומופשט, הגורס כי העולם הוא התגלות של האלוקות, ואינו נפרד ממנה. אם נרכיב על תודעתנו את עדשת עולם האצילות, אם כן, לא נראה את העולם כלל, אלא נחווה שיש רק אלוקות.

בריאה זה חידוש יש מאַיִן, הופעתו של משהו בשלמותו מתוך מה שאנו מכנים ה’אַיִן’ האלוקי. בניגוד לדבר הנאצל, הדבר הנברא נפרד מבוראו; עם זאת, מכיוון שהוא נברא מאין, משום דבר, קיומו תלוי באלוקות כל הזמן, והוא תלוי בהזנה מתמדת של חיוּת ממנה כדי להתקיים, אחרת הוא ישוב ויתאיין. הרעיון שהעולם נברא הוא שהקב”ה מהווה אותו מחדש בכל רגע ורגע. דרך עדשת הבריאה נחווה את העולם כמתחדש בכל רגע.

יצירה היא התהליך המוכר יותר של דבר שכבר קיים במציאות הלובש צורה חדשה. יצירה היא שינוי ‘יש מיש’, לא ‘יש מאין’, ואינה תלויה ביוצרה כדי להמשיך להתקיים. עם זאת, מדובר בשינוי ממהות מוגדרת אחת למהות מוגדרת אחרת, כך שביצירה תמיד מורגשת טביעת אצבעו של יוצר עליון. הרעיון שהעולם נוצר פירושו שהוא מעוצב בהתאם לחוקיות ומבנה מטאפיזיים הנחים מעבר לו. דרך עדשת היצירה נראה את העולם כלבוש של צורות ומבנים רוחניים.

עשיה אף היא התפתחות יש מיש, אך מהווה שכלול הדרגתי ורציף של היש הנוצר, ללא דילוג מהותי מצורה אחת לצורה אחרת. כשמשהו ‘נעשה’, נדמה כאילו הוא התרחש מעצמו, ללא בורא או יוצר עליון. הרעיון שהעולם נעשה פירושו שהוא מתפתח דרך תהליכים הדרגתיים של סיבה ותוצאה. דרך עדשת העשיה נראה העולם כמתנהל באופן טבעי והכרחי משלב לשלב.

כפי שניתן לראות, ככל שאנו יורדים בסולם העולמות, כך המציאות מצטיירת כיותר ויותר עצמאית ובלתי תלויה בבוראה. דרך עדשת האצילות העולם נראה כמחובר לה’; דרך עדשת הבריאה הוא נדמה כשואב קיומו ישירות מה’; דרך עדשת היצירה נדמה העולם כמעוצב בידי ה’, ודרך עדשת העשיה הוא נדמה כנעשה מעצמו ללא תלות בה’. אכן, המלה “עולם” עצמה מוסברת כקשורה בלשון העלם: כל עולם המשתלשל מקודמו מעלים יותר על הבורא.

תולדות המדע בראי העולמות

נתחיל לגשש דרכינו חזרה אל נושא איחוד התורה והמדע.

באיזו מעדשות העולם האלו משתמש המדע? בתולדות המדע אנו יכולים להצביע על שלוש תקופות עיקריות, שכל אחת מהן עשתה שימוש בלעדי או עיקרי באחת מעדשות העולמות הקבליים, כדלקמן:

המדע היווני העתיק הסתכל על העולם בעיקר דרך עדשת היצירה. הוא הגדיר מראש קטגוריות תיאורטיות או ‘אידאות’ (ארבעה יסודות, צורות גיאומטריות מושלמות, פרופורציות הרמוניות, ועוד) וביקש לחפש אותן במציאות. לכן המלה היוונית ליקום היתה ‘קוסמוס’, מלה שפירושה סדר הרמוני ואידיאלי. אכן, המלה היוונית המקורית ל’אידאה’ פירושה צורה, ואם כן עצם רעיון ‘עולם האידאות’ האפלטוני הוא בעצם בחינה של עולם היצירה הקבלי.

החברה של ימי הבינים שימרה את עדשת היצירה של המדע היווני, אך הוסיפה מעליו עדשה נוספת שהיתה עבורה העיקרית יותר – עדשת עולם הבריאה. עבור איש ימי הבינים העולם עדיין היה ‘קוסמוס’ שנוצר בידי אמן עליון, אך תכונה זו היתה משנית לכך שהוא בראש ובראשונה ‘בריאה’ – בתו הנִסית של אל פרסונלי, המנהיג אותה, משגיח עליה וחפץ בקשר אישי עם תושביה דרך לימוד ותפילה. העובדה כי עדשת הבריאה היתה חשובה יותר בימי הבינים מעדשת היצירה, היא שגרמה לכך שהמדע היווני מצד אחד נשמר בתקופה זו, לפחות בחלקו, אך מצד שני לא פותח.

העידן המודרני נולד בסימן מרד בשתי עדשות העולם הקודמות, ואימוץ העדשה שבהפלגתן מעלה מעלה הן פסחו עליה – עדשת העשיה. המדע המודרני אינו רואה את העולם כ’קוסמוס’ המעוצב בדמות עולם אידאות נעלה, ואף לא כ’בריאה’ המושגחת בידי בורא עליון, אלא כ‘יקום’ (universe) שפשוט ישנו, והמונע בידי תהליכים סיבתיים עוורים. כך למשל, בעוד המדע הישן התעקש להסביר את גרמי השמיים כנעים במעגלים מושלמים ששורטטו באמצעות מחוגת הבורא, המדע המודרני נפתח לאפשרות לראותם כנעים במסלולים אליפטיים בלתי-מושלמים, שנוצרו בשל חוקים פיזיקליים נטולי טעם פנימי.

נסיגה או קִדמה?

האם המעבר מעדשות העולמות העליונים לעדשת עולם העשיה היה נסיגה או קִדמה? האם הוא בבחינת עליה או ירידה? זהו לב הויכוח הגדול בין המדע והדת בעת החדשה. מצד אחד, אין ספק שהמעבר מתודעות היצירה והבריאה לתודעת העשיה התגלה כמבורך ביותר: בפרק זמן קצר מאוד יחסית זינק המדע קדימה, וב-300 שנה הגיע להישגים שלא נראו כמותם ב-3000 השנים שקדמו להן, הן מצד כח ההסבר ויכולת החיזוי שלו, והן מצד הטכנולוגיה שפותחה בזכותו. אם המדע החדש עובד סימן שיש בו אמת, כלומר שיש באמת תהליכים נטורליסטיים-‘עשייתיים’ במציאות שרק דרך עדשת העשיה מגלים אותם. מבחינה זו, פיתוחה וליטושה של עדשת העשיה היה בבחינת עליית מדרגה.

מצד שני, יש גם מימד של ירידה במעבר לעדשת עולם העשיה. ירידה זו נובעת בראש ובראשונה מכך, שבניגוד למהפכה הדתית שהתחילה את ימי הבינים, שהוסיפה עדשה חדשה על גבי הקיימת, המהפכה המדעית של העת החדשה לא שאפה להכיל בתוכה את תמונות העולם הקודמות לה, אלא ניפצה את העדשות הקודמות לטובת החדשה. ניפוץ זה הוא שהוליד את תמונת העולם המטריאליסטית של העידן המודרני, המתכחשת לא רק לקיומו של בורא, אלא לקיומה של מציאות רוחנית כלשהי, כולל רבדים רוחניים בנפש האדם. מבחינה זו, אימוץ עדשת העשיה היה בבחינת ירידת מדרגה, גדיעת האדם המודרני משורשיו הרוחניים.

כפילות דומה ניתן למצוא במדע המודרני כאשר בוחנים את השפעתו על דימויו העצמי של האדם. מצד אחד, המדע המודרני החדיר באדם מידה נצרכת ביותר של ענוה ושפלות רוח. כאשר האדם תפס עצמו כמרכז ונזר הבריאה, שהעולם כולו תפור בדיוק למידותיו ואינו קיים אלא כדי לשרתו, הוא נטה לחוש אדונו של העולם, ולהתייחס בבעלתנות לטבע ולבעלי החיים. תמונת העולם המדעית החדשה הקטינה עד מאד את האדם והציבה אותו במקום חדש: ממקום מושבו במרכז היקום הוא הושלך להקיף שמש אחת מני מיליארדים, הנחה בשולי גלקסיה אחת מני מיליארדים; מבריאתו ביום הששי הוא נתפס כתופעה מאוחרת ביקום, שהסתדר מצוין בלעדיו מיליארדי שנים; ומהיותו מחלקה נפרדת מהחיה הוא הפך להיות ברצף אחד עם החיות, נתון לכל חסרונותיהן. מיקום מחדש זה עשוי להוביל, ברבות השנים, להסתכלות ענוותנית יותר כלפי הבריאה.

מצד שני, ובד בבד עם האמור כאן, המדע כאן החדיר באדם גאוה חדשה ושלילית, שהצטרפה לגאוה הקיימת והעצימה אותה יותר מאי פעם. מעבר לשביעות הרצון העצמית על עצם התגליות המדעיות, שהולידה זלזול ציני בעולם המחשבה הלא-מדעיים, הטכנולוגיה שהמדע איפשר נרתמה לשעבוד וניצול משאבי הטבע בקנה מידה קיצוני וחסר תקדים. בנוסף, אף רגש השפלות עצמו הפך לרגש שלילי. בהעדר אמונה בעולמות עליונים ובבורא אל מולם אנו נחווית שפלות, הפך רגש קטנותו וחומריותו של האדם מנוף לעצבות קיומית ולהפקרות ייצרית, בבחינת “אכול ושתו כי מחר נמות [כי אנו עשויים מחומר בלבד]”.

אז מה עושים? ממה שביררנו עולה, כי אין בשום אופן לחזור אחורנית ולהפטר מהמדע, אך גם לא נסבל המצב הקיים בו הוא מולך כשפחה שירשה את גבירתה. הפתרון הוא אחד: לשמור על עדשת עולם העשיה, מבלי לשבור או לשרוט אותה, אך לחברה עם עדשות העולמות העליונים. שאיפתנו היא להרכיב תמונת עולם הכוללת את כל ארבעת העולמות, הבנויה מכל ארבעת העדשות זו על גבי זו. התורה עצמה מספקת את שלושת העדשות העליונות, בבחינת מים עליונים היורדים מלמעלה; כעת מציבה בפנינו תמונת העולם המדעית את האתגר וההזדמנות לצרף להן, בבחינת מים תחתונים העולים מלמטה, את עדשת העשיה.

כפילות האופי המאפיינת את המדע המודרני, וכן האתגר שהוא מציב בפנינו, משתקפים במלת מפתח מהפסוק ממנו התחלנו: “כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו”. הביטוי “אף עשיתיו”, מפורש בחסידות, כולל אומר שני דברים: מצד אחד הוא רומז למסך של מעין “חרון אף” החוצץ בין עולם העשיה לעולמות העליונים, כניכר באופיו המרדני והכופרני של מדע העשיה, שכמו ‘מכעיס’ את עושו; מצד שני, בביטוי “אף עשיתיו” ה’ כמו אומר לנו שהוא לא רק ברא ויצר את העולם אלא אפילו עשה אותו – אפילו פרטי החומר והסיבתיות הטבעית, שלכאורה רחוקים ממנו יותר מכל הם פרי מעשה ידיו. וכמובן, שהא בהא תליא: כגודל ההעלם של העולם עשיה גודל הגילוי היתכן בו. אם נצליח למצוא את ה’ בעולם העשיה המסווה אותו יותר מכל, נחולל את גילוי האלוקות הגדול מכולם.

בשני המאמרים הבאים נדגים את השימוש במבנה העולמות בשני הנושאים הבולטים ביותר בויכוחים שבין הדת והמדע: גיל העולם ומוצא האדם.