ה’ ניסן – שבט שמעון: “על סדר מעשה המשכן”

המדרש[1] מציין כי שעתו היפה של שמעון היתה קנאתו על הזנות ודאגתו לכבוד בנות ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהריגתו את אנשי שכם עקב אונס דינה[2] (בטענתו הניצחת “הכזונה יעשה את אחותנו”[3]).

מתברר כי הנהגה זו של שמעון – שנראית במבט ראשון חורגת מהסדר הטוב, ומההנהגה הראויה לבני ישראל־סבא[4] – משתקפת דווקא במשכן שעשה משה[5], שהיה “הורג בנואפים ובסוטות”[6] (ועל ידי כך מרבה שלום ופריה ורביה בעם ישראל). לכן נשיא שמעון הקריב קרבנו “על סדר מעשה המשכן”[7] (מצות בנין המקדש היא תכליתן של שלש מצוות הציבור, שראשיתן במצות מינוי מלך עליה הקריב יהודה את קרבנו). בכוונה זו מתחבר שמעון ללוי (היחיד מבין השבטים שלא הקריב קרבן בחנוכת המזבח) – שותפו בקנאה על מעשה דינה – שהרי לוי הוא המשרת במשכן (והעוסק בפירוקו, נשיאתו והקמתו במסעות המדבר).

שמעון עצמו נקרא על שם “כי שמע הוי’ כי שנואה אנכי”[8]. הרגשת האשה כשנואה לבעלה יכולה להיות סבה לזנות, ר”ל, אך אצל לאה הצדקת פעלה השנאה תנועה הפוכה, של התעצמות הרצון לקרבה[9]. כך מסופר שלאה יצאה לקראת יעקב ואמרה “אלי תבוא”[10], דרשה את שלה בקדושה (תוך אמונה בהשגחה פרטית והודיה לה’ שלא נפלה בחלקו של עשו[11]), ובכך זכתה שתשרה ביניהם השכינה, כדרשת חז”ל על סיום הפסוק “וישכב עמה בלילה הוא”[12], בחינת השראת השכינה במשכן.

קשר כללי נוסף של שמעון למקדש ולמשכן הוא בהיותו החמישי המקריב, המכוון כנגד חדש אב[13] – החדש בו “עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל”[14] – חדש בו נחרב הבית באופן של “סותר על מנת לבנות”[15], כדי שייבנה שוב בבנין נצחי. מי ששייך בשרשו לשבט שמעון, ועמו צריכים כולנו להזדהות ביום זה, חש כי מגמת חייו – בכל מצוה ומצוה – היא “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו” ותתחדש עבודת הקרבנות. עבודה וכוונה אלו סובבות את החיים גם בענינים שתכליתם בנין מקדש מעט, ובפרט בנין בית נאמן בישראל – לו מקנא שמעון – כבית מקדש בו מגדלים תורה, תפלה וגמילות חסדים, והשכינה שורה בו בין בני הזוג. תודעה זו מפיצים מלמדי התינוקות משבט שמעון בכלל ישראל, כאשר מתקיים בו “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”[16].

^[1].  במדבר רבה יג, יח.

^[2].  וכשם שראובן דואג ליוסף הצדיק כך שמעון – אחיו הסמוך, המקריב אחריו – דואג לדינה אחותו: “לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה ושמעון קנא על זנות אחותו בשכם להציל אחותו מיד טמאים, לכך זכה להקריב אחריו”. דינה נולדה במקום יוסף, והרמז: יוסף דינה משלימים זה את זו ל־יה בריבוע.

^[3].  בראשית לד, לא.

^[4].  שעל כן, כשם שראובן (החסד־האהבה במרכבת השבטים) נדרש לאיזון – לו הוא זוכה בעמדו על הר עיבל (כנ”ל ד ניסן הערה ד) – כך שמעון (הגבורה־היראה במרכבת השבטים) נדרש לאיזון, והוא זוכה לו בהיותו העומד ראשון על הברכה בהר גריזים (ורמז: הר גרִזים – ככתוב במקרא – עם הכולל עולה שמעון). והנה, על דרך שראובן שכנגד החסד נצב ראשון בהר עיבל, כך שמעון שכנגד הגבורה נצב בהר גרזים, תופעה חשובה בתורה של “אחליפו דוכתייהו” (לשם ‘איזון’ ומצב של “אשגחן אפין באפין”, סוד עולם התיקון). ראובן הר עיבל קללות שמעון הר גרזים ברכות = 2701 = “בראשית ברא אלהים את השמים [גרזים] ואת הארץ [עיבל]”.

^[5].  על אף ש”יעקב מלבר” הביע הסתייגות ממעשה שמעון, הרי ש”משה מלגאו” (ע”פ תקו”ז יג) תמך במעשהו ושיבח אותו (וראה בארוכה במאמר “אחי דינה” במלכות ישראל ח”ג). ועל פי המבואר לקמן בפנים: יעקב חש כי מתוך “[ארור] אפם כי עז” של שמעון ולוי יוצא גם שבט אפו של ה’ להחריב את בית המקדש (בין השאר, על עניני ניאוף בהם חטאו ישראל, כמפורש בדברי הנביאים – וכן כל עזיבת ה’ והפניה לעבודה זרה נמשלת לניאוף בדברי הנביאים), אך משה חש כי בפנימיות מדובר ב”סותר על מנת לבנות” (שבת לא, ב). כך גם ביחס להריגת המשכן בנואפים ובסוטות: בתחילה סותר־פורע הכהן את שערה של הסוטה, אך באם מתברר כי היא טהורה הרי יש כאן “סותר על מנת לבנות” – “ונקתה ונזרעה זרע” (במדבר ה, כח). גם הריגת שכם היתה, דווקא מצד שמעון, “סותר על מנת לבנות” – סתירת בית שכם בן חמור (אשר דבקה נפשו בנפש דינה) על מנת ששמעון יאסוף את דינה אליו ויבנה עמה בית. את עצם היחס בין הריגת הנואפים לבין בנין הבית היהודי ניתן לתאר כשתי קומות הכוונה של שמעון, אך ראה עוד לקמן.

אמנם, בהמשך דרכו נפל שמעון עצמו בקליפת הזנות – כאשר זמרי, ראש בית אב לשמעוני, נאף עם המדינית. אז גם משה רבינו מגנה את מעשיו, כפי שיעקב עשה ביחס למעשה שכם. גם פינחס, ההורג את זמרי, וגם משה, המגנה את שמעון על מעשה זה, הם משבט לוי – לוי, שבמעשה דינה פעל עם שמעון ותחת מרותו, חוזר ונוקם ממנו במעשה שמעון (כשבעומק מי שפועל תחת פיקודו של זולתו באיזה ענין, חוזר בדור אחר לברר כי הוא אף מתעלה עליו באותו ענין, ודוק). רק בגלגולו האחרון של משה, כמלך המשיח (הבא מבית דוד, ו’פטור’ מהעימות בין שמעון ולוי), הוא עתיד לגלות את סודות ומעלות שמעון גם במעשה זמרי (כפי שמגלה בעל “מי השילוח”, הרבי מאיז’ביצא, בפרשת פינחס). אז מתגלה כי גם הניאוף־לכאורה של זמרי בן סלוא איננו אלא “סותר [המסגרת הרגילה של קדושת ישראל] על מנת לבנות [את ביתו האמיתי עם כזבי בת צור, השייכת לשרש נשמתו]”. אם כן, כמו אצל ראובן (כנ”ל ד ניסן הערה י) גם אצל שמעון מתגלה – וביתר שאת – כי ישנה קומה תחתונה של כוונה שנראית שלילית ורק על גביה באות כוונות נעלות יותר.

^[6].  מהסדר במדרש, המקדים את הנואפים לסוטות, מתברר כי יש צד עיקרי מאד בבדיקת המים המרים דווקא כלפי הבועל. כאשר מקישים זאת לשמעון ולוי הדבר מובן – שהרי הם פגעו בנואפים בלבד, בעוד שדינה עצמה היתה אנוסה (וגם כאשר פגע פינחס בזמרי וכזבי, מגמתו היתה זמרי לבדו, והפגיעה בכזבי היתה כדי להוכיח את צדקת מעשה פינחס). מתברר כי שמעון ולוי באים לנקום בנואף ‘מלמעלה למטה’, בעוד במשכן (מקום השראת השכינה, הנשית) עולה הקנאה מלמטה למעלה – מהסוטה אל הנואף, אך המגמה הראשונית היא הפגיעה בנואף דווקא (ועד שיתכן כי המים בודקים אותו ולא אותה – כאשר הוא מזיד והיא שוגגת וכיו”ב – כמפורש בירושלמי סוטה פ”ה ה”א), ואכמ”ל.

^[7].  החיבור שעושה המדרש בין קנאה על הזנות והקפדה על הצניעות לבין קדושת המקדש (ממנו באה גם קדושת בתי מקדש מעט) – דווקא בהקשר של קנאת שמעון – הוא, בעליל, שרשו של סיפור הצדיקים הבא (מובא כאן כפי שמספר אותו הרב זוין בספורי חסידים עה”ת):

פעם אחת התווכח הרב הקדוש רב ייב”א ז”ל מאוסטראה עם הרב הקדוש ר’ פנחס מקוריץ ז”ל, באיזה איסור נכשלים יותר בדור הזה. הרב ייב”א אמר, שהאיסור הגדול ביותר עכשיו, הוא מה שמדברים בבית־הכנסת דברים בטלים בשעת התפילה, ור’ פנחס אמר, שמכשול גדול יותר הוא, מה שבנות ישראל העניות הולכות לבית ה”פריצים” הנכרים למכור להם עופות ודגים ושאר צרכי אוכל, כמו שהיה נהוג אז בעיר אוסטראה, ועל־ידי־כך יש חשש שלא יבואו לידי יחוד. כל אחד מהצדיקים התעצם בדעתו, והרבה בטענות והוכחות לבסס את דבריו, והתאמץ להטות גם את דעת חברו לדעתו. לסוף הסכימו לפתוח אחד מחמשת חומשי תורה, והפסוק שיפול עליו מבטם ראשונה יוכיח להם עם מי הצדק. נזדמן להם חומש בראשית, פתחוהו, וראו בסקירה ראשונה את הפסוק “הכזונה יעשה את אחותנו”, ונמצאו דברי ר’ פנחס קיימים. אז אמר לו תיכף הרב ייב”א: נראה נא איך יונתן בן עוזיאל מתרגם פסוק זה. הביטו בתרגום־יונתן, וראו שמתרגם כך: “לא יאי למהוי מתאמר בכנשתיהון דישראל (ובתרגום ירושלמי: “ובבית מדרשיהון”) דסאיבו… לברתה דיעקב”, הרי שכל חומר הדבר הוא, שלא יבואו לדבר מזה בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות של ישראל; נמצא שצדקו דברי שניהם, בחינת “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”.

^[8].  בראשית כט, לג.

^[9].  בפרשת כי תצא התורה מתארת מצב שבו יש לאדם שתי נשים, “האחת אהובה והאחת שניאה” (דברים כא, טו), והבן הבכור הוא של השנואה – ואף על פי כן יש לתת לו פי שנים, ככל בכור. מבואר בחז”ל (אגדת בראשית פמ”ט) ששתי הנשים רומזות ללאה ורחל. שמעון הוא אמנם הבן השני, אך אפשר לומר שבין בני לאה הוא “בן השניאה”, שכן דוקא בלידתו מודגש “כי שנואה אנכי”. בלידת שלשת הבנים הראשונים לאה מחפשת אהבה, אך עיקר תחושת השנאה הוא אצל שמעון. אהבה קשורה לחוש הראיה (כאמור בלידת ראובן “כי ראה הוי’ בעניי כי עתה יאהבני אישי”) ואילו שנאה לחוש השמיעה, ודוק.

^[10]. בראשית ל, טז.

^[11]. ראה תנחומא ויצא יד.

^[12]. ראה רש”י שם.

^[13]. בסוד הפסוק (הנקרא בהפטרת פרשת חזון, בתחילת חדש אב) “אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו” (ישעיה א, יט).

^[14]. פסיקתא דרב כהנא פי”ג אות טו.

^[15]. שבת לא, ב.

^[16]. בראשית מט, ז.