ארבעה בנים – ארבע מתנות

בס”ד

רובנו לא זוכרים משהו מסוים שאמרו לנו בלילות הסדר בילדותנו. אנחנו זוכרים את ההתרגשות, את החגיגיות, את הרצינות של סבא ואת החיוך הקורן של סבתא (וגם את הפעם ההיא שהצלחנו למצוא את האפיקומן…). מה שנחרת בנו בליל הסדר הוא לא המילים שנאמרו במהלכו אלא משהו פנימי יותר, מין הדהוד קדמון שנמסר מדור לדור ועובר גם דרכנו.

חשוב שנזכור זאת בעיקר כשאנחנו כבר מבוגרים, וצריכים להבין מה ואיך אנחנו אמורים לקבל מההורים והסבים שלנו בליל הסדר. חלקנו הורים בעצמנו, וזקוקים להכוונה מהו הדבר שאנחנו אמורים להעביר לילדינו, מעבר להררי הווארטים ופירושי ההגדה שמתחדשים בכל שנה.

בגיליון הפעם נלמד שבליל הסדר ההורים מעניקים לילדיהם – לא רק מידע היסטורי ולא רק מסורת פרשנית – אלא ממש את עצמם. כל אב וכל אם נותנים לילדיהם את מוחם, את עיניהם, את לבם ואת פיהם. כל בן וכל בת נפתחים לספוג ולהפנים את מענק הזהות היהודית שההורים מנחילים לו בליל הסדר.

להעניק פירושו גם להפוך לענק. כשההורים מכירים בגודל נשמתם של ילדיהם, ורואים גם כמה כל ילד הוא ענק במובן של תכשיט מפואר, הם מתעוררים להעניק להם את עצמם בליל הסדר. זה לא קורה מעצמו: ההורים צריכים להתבונן ולהרהר בילדיהם, למצוא את נקודת הייחוד שלהם, זו שמסתתרת מתחת לכל החלקים המאתגרים, ולעורר את עצמם ליהנות ממנה ולשמוח בה.

נראה בפנים שארבעת הבנים של ההגדה הם כנגד ארבעת הכוחות שהילדים מקבלים מהוריהם: הבן החכם הוא כנגד מתנת המוח, הבן הרשע כנגד מתנת העיניים, הבן התם כנגד מתנת הלב והבן שאינו יודע לשאול כנגד מתנת הפה.

מוזמנים להפוך את הדף ולקבל תובנה חדשה כיצד לקבל מהורינו וכיצד להעניק לילדינו בליל הסדר המתקרב, ובעבודת החינוך במשך כל השנה.

תחנה ראשונה: “את פתח לו”

פסח הוא חג החינוך. עיקרו של ליל הסדר מוקדש למצוות “והגדת לבנך”, סיפור יציאת מצרים עבור חינוך הבנים. 

בהגדה נאמר: “כנגד ארבעה בנים דיברה תורה” – כשבאים לחנך ולעצב את הדור הבא, זקוקים להבין שכל ילד שונה מאחיו, ולכל אחד צריך להתאים את החינוך והמענה המיוחדים לו.

רבי נחמן מברסלב אומר דבר מעניין בספרו ליקוטי מוהר”ן – אברהם אבינו, האב היהודי הראשון, הוא האבא שעורך את הסדר, וארבעת הבנים הם ארבעת צאצאיו הראשונים – יצחק, ישמעאל, יעקב ועשו. הבן החכם הוא יצחק, לשון צחוק ושמחה, ועליו נדרש “בן חכם ישמח אב”. הבן הרשע הוא עשו, המכונה תמיד ‘עשו הרשע’. הבן התם הוא יעקב, עליו נאמר “וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים”. לישמעאל נותר להיות הבן הרביעי, שאינו יודע לשאול. 

אברהם אבינו הוא איש האהבה והחסד, “אברהם אֹהבי”. הוא אוהב את כל ארבעת הבנים ורואה את הפוטנציאל הטוב שבהם. בעריכת הסדר, על כל הורה לראות את עצמו כאברהם אבינו, המושיב את כל ילדיו סביב השולחן ורואה את הטוב שבכל אחד מהם. 

כדי להוציא לפועל את הטוב הפנימי הילד זקוק לעזרה. במובן מסוים, לא רק הבן “שאינו יודע לשאול” זקוק שהאב יסייע לו להביע את עצמו. חלק עיקרי בחינוך הוא לעודד את הילד לשאול ולהקשות. לכל ילד יש את הדרך שבה הוא ‘תופס’ דברים ואת המסלול שעליו הוא מתפתח וגדל. בשאלותיו הוא ‘יוצא לאור’ ומצליח לצעוד בדרכו הייחודית. כך דורשים חז”ל כי ה”אֵשֶל” שנטע אברהם בבאר שבע נועד לעודד שאלות ובקשות מצד העוברים והשבים – “שאל מה תשאל”, וארבעת הפתחים של אהל אברהם נדרשים כפתיחה ועידוד שאלות ארבעת הבנים.

לאחר שנעורר את הבן לשאול ולבקש, נוכל להבין איזה מענה הוא צריך ולהעניק לו את מבוקשו. בכל בית ישנם ילדים השונים בתכלית זה מזה. כמו בהגדה של פסח, עלינו להתאים לילדינו את המענה המדויק בהתאם לנשמה של כל אחד מהם.

לסיכום:

כמו אברהם אבינו, הרואה את הטוב שבכל אחד, על כל אב להוציא את הטוב שבכל אחד מבניו. זאת באמצעות עידוד לשאלות ולקושיות ומענה להן.

תחנה שנייה: מה עושים עם ה’תכשיט’?

לעתים ההורים עלולים לחוש שמלאכת החינוך גדולה מכפי מידותיהם. קשיי הבת המתבגרת והמופנמת אינם דומים למצוקות הבן הקטן והשובב. הקשבה, מתן מענה נכון, הענקה והתמסרות לכל אחד מהילדים עלולים להיות מאתגרים במיוחד. 

כמענה לתחושה זו, על ההורים לאמץ מבט אחר:

לעתים, כשילד מאתגר את ההורים בתכונה כזו או אחרת, הם עלולים לנסות להעלים או לגמד אותה. אך ככל שהזמן עובר היא צצה שוב ושוב ואינה מרפה, ומעמידה את ההורים בחוסר אונים למולה.

‘ארבעת הבנים’ שבהגדה עשויים ללמדנו כי כל ילד הוא עולם ומלואו. לכל אחד אופי וצרכים מיוחדים. עלינו ללמוד כיצד ליהנות מהאופי המיוחד והמאתגר של הילד, לראות בו מתנת־שמים יפה. במילים אחרות, עלינו לראות את ה’תכשיט’ שלנו כתכשיט אמיתי, במלרע ובלי טיפת ציניות. עלינו להתעלות לרגע ממתחי השגרה ומקשיי הילד החיצוניים, ולהסתכל במבט־על – אז נגלה לפתע כיצד מכל ילד, עם הקשיים והאתגרים שלו, אפשר וצריך לקבל חן ואור מיוחדים.

נקודת המבט הזו עוזרת גם לילד – לילדים ‘חיישנים’ הקולטים את ההורים במדויק. כשהילד חש כי הוריו אינם רווים ממנו נחת ומנסים לשנות את תכונותיו, הוא מגיב בהתאם. אך כשהוא מבין כי הוריו נהנים מאופיו המיוחד, הוא ‘משתכנע’ כי החינוך שלהם בא להיטיב עמו והוא מקבל זאת בחפץ לב.

הפסוק “הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים” הנדרש על אברהם אבינו, מלמד את התהליך המתואר:

ההורים עלולים לחוש כי הילדים ‘ענקים’ עליהם, והם אינם מסוגלים לחנך אותם ולתת להם את המענה המתאים. כמענה לכך על ההורים לקבל ולהבין שהילדים אכן גדולים, כל אחד מהם נשמה מיוחדת. אך כל הורה צריך לחוש שהוא ‘האדם הגדול’ שממנו הם יצאו, ובתוכו טמון הדרוש עבורם.

‘ענק’ בלשון הקודש הוא גם תכשיט. אם ההורים יאמצו את המבט הרואה בכל אחד מהילדים תכשיט המקשט את המשפחה, הם יוכלו גם לזהות את הדרוש עבורו ולהעניק לו זאת.

לסיכום:

כשחינוך הילדים מאתגר ונראה גדול עלינו, עלינו לדעת ליהנות מהילדים, עם התכונות המתאגרות שלהם. זה ישפר את היכולת שלנו לתת להם.

תחנה שלישית: לתת את עצמך

מעבר לדיבור אל הילד והקשבה לו, עיקר החינוך הוא נתינה והענקה-עצמית.

מה נעניק לילדינו? אלו מתנות הכי חשוב לתת להם? בחסידות מבואר כי הענקה היא לא ‘מתנה’ אלא בעיקר ‘הענקה עצמית’ – עלינו לתת לילדים את עצמנו, להעמיד לרשותם את האישיות שלנו.

כשההורים מרשים לעצמם ליהנות מהיופי והחן שבילדים, הם מקבלים כוח ויכולת להעניק להם את עצמם. כשההורה מצליח לזהות את נקודת הייחוד של בנו או בתו, הוא מוצא הד לנקודה הזו גם בתוכו פנימה, ומן הזיהוי הזה נפתח בתוכו המקור להעניק עוד ועוד מעצמו – את עצמו. 

על רבי אלימלך מליז’ענסק, ה’נועם אלימלך’, שהפיץ את אור החסידות בפולין בדור השלישי לחסידות, מסופר כי ‘העניק את עצמו’ לארבעה תלמידים גדולים, שכל אחד מהם קיבל כוח עיקרי שלו:

את המוח של רבי אלימלך קיבל רבי מנחם מענדל מרימינוב, שהיה מופלא בכוח עיונו־כוונתו. את הלב קיבל רבי ישראל, המגיד מקוז’ניץ, שהצטיין בעבודת הלב. את העיניים קיבל רבי יעקב יצחק, ה’חוזה מלובלין’, שכונה כך על שם ראייתו למרחקים. את הפה קיבל רבי אברהם־יהושע־העשיל, ה’אוהב ישראל’ מאפטא, שהצטיין בדיבורו, עד שאמרו עליו שיש בפיו ‘משקולת של זהב’, וגם בכוחו המיוחד באכילה בקדושה.

בחינוך, כל הורה צריך להעניק לילדים את עצמו באמצעות ארבעה כוחות אלו:

להעמיד לרשותם את המוח – לתת עליהם את דעתו, להתרכז בהם ולחשוב עליהם ועל חינוכם בכל יום. להעניק להם את העיניים – להסתכל עליהם במבט אוהב ומאמין, הרואה את תכונותיהם הטובות, עוזר להם לצמוח ולהתפתח ומשגיח עליהם לבל ייכשלו בדרך. כמובן, על ההורה להעניק לילדים את הלב – לאהוב אותם ללא־גבול ולהצליח להרגיש מה עובר עליהם. ובסופו של דבר, ההענקה מתבטאת בפה – לדבר אליהם ואתם ככל הנדרש.

מתנות אלו אינן חיצוניות אלא חלק מאתנו. צריך לחוש מתי הילד זקוק לכל אחד מהמתנות הללו, ולהעניק לו אותן. לעתים פתיחת הפה וניסיון לדבר לא יועילו כעת, והילד זקוק למבטנו האוהב והמאמין בו. פעמים רבות הוא זקוק דווקא לחוש את לבנו, ולעתים הוא מבקש הסברים מפורטים שיתיישבו על שכלו וירגיעו את נפשו.

לסיכום:

עיקר החינוך הוא התמסרות והענקה־עצמית, באמצעות ארבעה כוחות:

המוח – חשיבה על הילדים; העיניים – השגחה וראיית הטוב שבהם; הלב – אהבתם והרגשתם; הפה – דיבור אתם ואליהם.

תחנה רביעית: כנגד ארבעה בנים

“כנגד ארבעה בנים דיברה תורה” – ארבעת הבנים מייצגים ארבעה סוגים שונים וכלליים של ילדים. בפרט, כל מתנה ניתנת כמענה לבן אחר – החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. כמובן, כל הילדים בבית שייכים ל”עַם חָכָם וְנָבוֹן” – החלוקה היחסית לארבעה בנים בעצם מזהה ארבע אינטליגנציות שונות של הבנים, ומלמדת את האב באיזו שפה לדבר עם כל בן ואיזו ‘מתנה חכמה’ להעניק לו.

כפי שהזכרנו, כדי להעניק לבן צריך גם ליהנות ממנו כ’תכשיט’ אהוב. מכל בן יש הנאה אחרת והוא מזמין מתנה אחרת:

חכם – מוח

על פניו, האב נהנה ושמח מהבן החכם. שניהם ‘משדרים על אותו גל’, מבינים זה את זה ולומדים יחד את תורת ה’. עם זאת, בן חכם עלול להיות גם מאתגר. הקושיות, דרישת ההסברים והצורך להתמודד עם שכלו המעמיק עלולים לייאש. נוסף על כך, החכמה עלולה להיות לו לרועץ, ואם ישתמש בה באופן חיצוני היא עלולה לגרום לו התפארות וגאווה, קרירות בעבודת ה’ ואף חלילה להוביל לכפירה.

לבן החכם צריך להעניק את המוח – האב מלמד אותו חכמה פנימית ועמוקה, שבה יש ביטול לה’ וענווה בפני הזולת. מוחו של האב מעניק לבן החכם אפשרות לפתח את החכמה שבה התברך לכיוונים טובים ורצויים.

רשע – עיניים

הבן הרשע עלול להכעיס ולקומם את ההורים. בשאלותיו המתריסות הוא נראה כנהנה להכאיב להם. “מה העבודה הזאת לכם?” – כהורים, אחת התחושות הכואבות ביותר היא מראהו של ילד מתבגר שבועט בחינוך שקיבל מהם. הבן הרשע ‘הולך אחר עיניו’, הולך אחרי התאוות ואיננו מוכן להאמין למה שאינו רואה בעיניו. ‘רוצים שאאמין? תראו לי!’.

איך אפשר ליהנות מבן כזה?

כאשר מסתכלים עמוק לתוך עיניו של הבן הרשע, רואים שבקשתו היא בעצם בקשתם של כל ישראל – “רצוננו לראות את מלכנו”. בעומק, הבן הרשע רוצה לראות את ה’ בעצמו, לחוש אותו ולקיים אתו מערכת יחסים נוגעת וקיומית.

המתנה הטובה ביותר לילד כזה היא העיניים – לילד שהולך אחר עיניו צריך דווקא לתת עיניים טובות וחודרות. כמו חכמי הדור המכונים “עיני העדה”, לעיניים הטובות חכמה מיוחדת לראות את הטוב ולהתחבר אליו. אם נעניק לילדינו עיניים הם יוכלו לראות נכון – להבין מה טוב ומה לא ולמצוא את ה’ בתוך המציאות.

תם – לב

הבן התם מכונה “טִפֵּש” בתלמוד הירושלמי. ההורים עלולים להסתכל על הבן התם בזלזול. הוא נראה לעתים כחלש־אופי שאינו מצליח להסתדר בחברה ולהתמודד עם אתגריה. אך על ההורים ליהנות מבנם התם ולראות בו שלמות, יושר ורצינות שאין בילדים אחרים. בלבו של הבן התם נמצאות מעלות רבות, וההנאה של ההורים מכך תעזור להם להעניק לו את המתנה המיוחדת שלו – מתנת הלב.

ההורים צריכים להעניק לבנם התם “חכמת לב”, שתשמור על תמימותו מחד ותהפוך אותו לפיקח מאידך. כמו יעקב אבינו, שהיה תם אך שמר את פיקחותו לדברי תורה. התמימות שלו תשמש כהתמסרות תמימה וכנה לעבוד את ה’ ולהגות בתורתו. בהקשר זה, מסופר על הבעל־שם־טוב שאהב מאוד את תמימות הלב של היהודים הפשוטים, ויחד עם זאת התמסר בעצמו ובאמצעות תלמידיו להפוך אותם לתלמידי חכמים.

שאינו יודע לשאול – פה

במובן מסוים, הבן “שאינו יודע לשאול” הוא המייאש ביותר. אפילו דעת לשאול ולבקש אין לו. נראה שהוא עסוק בשלו, אטום לכל דבר ושום ערוץ־תקשורת אינו קיים בינו לבין סביבתו. אך במבט אחר, אותו בן הוא אוצר בלום של מעלות וכשרונות. גם אם אין לו פה לדבר, להביע, לטעון ולהקשות, יש לו דבר אחד חשוב – הוא סבלן ומקשיב. אף-על-פי שנראה ששום דבר אינו נוגע לו, הוא קולט את המתרחש בסביבתו, ופתוח להכיל כל דבר.

כדי לעזור לו, האב נותן לו את הפה – מעניק לשתיקה הארוכה שלו פה, מלמד אותו לדבר ולהתבטא, וכך מגלה את האוצרות הטמונים בו.

כמו חומר גלם, הבן שאינו יודע לשאול מחכה שתבוא שעתו להתעצב ולהתבטא. על ההורים ללמד את בנם לצייר ולעצב את עצמו. כאשר תצליח שתיקתו להתבטא, הם יגלו איך “לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ” – הפה שלו יפיק מרגליות ואוצרות גדולים.

לסיכום:

ארבע המתנות מתחלקות לארבעת הבנים:

החכם יקבל מוח – חכמה פנימית ועמוקה; הרשע יקבל עיניים לראות את ה’; התם יקבל לב חכם שיפקח את דעתו; ושאינו יודע לשאול יקבל פה להתבטא כלפי חוץ.