ווי העמודים

משה רבינו מול ועדת הבקורת

פרשתנו פותחת ב”אלה פקודי המשכן”. משה רבינו אינו נותן מקום לחשדות של שחיתות[א], ומוסר דין-וחשבון על כל מה שנעשה בתרומת המשכן. מכל החומרים שנתרמו, סכום הכסף הוא הצפוי והמדויק ביותר – מחצית השקל מכל יהודי – ודווקא ביחס אליו ‘התבלבל’ משה רבינו, עד שנזכר על מה הוצא כל הסכום, כפי שמתאר המדרש[ב]:

אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם, “אלה פקודי המשכן”, והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר – לזהב ולכסף ולנחשת, “וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות ויהי מאת ככר הכסף לצקת ונחשת התנופה שבעים ככר”. עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין. התחיל עומד תמה ואומר עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב”ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים התחיל להשיב להם בקול רם “ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים”[ג]. באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון, “אלה פקודי המשכן”.

מדוע שכח משה רבינו את יתרת חצאי השקלים? מה ענינם של ווי העמודים?

יהודי ה’שיריים’

מחציות השקל הן “כסף פקודי העדה… לכל העבר על הפקדים לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמשת מאות וחמשים”[ד]. כל פקידה הופכת את הפקודים לדבר חשוב, “דבר שבמנין” שאינו בטל, כל שכן כאשר פקודי העדה עצמם הופכים להיות חלק מפקודי המשכן.

המספר שש-מאות אלף – “ששים ריבוא” – מסמל את שלמות בני ישראל, ולכן הוא מצוין תמיד כמספרם ביציאת מצרים, מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. גם בפשט, מחציות השקל של אותם ששים ריבוא מצטרפים לסכום עגול – ממנו, באופן מדויק, נעשים אדני הכסף של המשכן (האדנים-היסודות של כל השראת השכינה בעולם). בפנימיות, ששים ריבוא הם שורשי הנשמות של עם ישראל בכל הדורות, וגם אם כיום יש ברוך ה’ מליוני יהודים, כן ירבו, הרי המספר היסודי נותר שש-מאות אלף שורשים, המתפצלים לענפים וענפי-ענפים[ה].

לנשמות ישראל קשר הדוק לתורה (“ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודש אבריך הוא”[ו]), וכשם שיש ששים ריבוא נשמות ישראל כך “יש ששים ריבוא אותיות לתורה” (ראשי תבות ישראל)[ז] – לכל יהודי אות בספר התורה. אגב, מכאן שאב הרבי מליובאוויטש את הרעיון הנפלא לכתוב “ספר תורה של כלל ישראל”, שכל יהודי יקנה בו אות.

אבל מה קורה עם השארית, אותם “שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים” העודפים (שבדרך כלל לא מתייחסים אליהם באופן מיוחד)? אומר החתם-סופר[ח] שלהם באמת אין אות בספר התורה! כעת מובן מה גרם למשה לשכוח: משה הוא נותן התורה לישראל, וכל יהודי מופיע לעיניו יחד עם האות שלו בספר התורה, אבל את היהודים שמחוץ לחשבון הרגיל, אלה שאין להם אות מיוחדת בספר התורה, משה רבינו נוטה לשכוח. אמנם, הקב”ה – אוהב השיריים, “הבוחר בשירי זמרה” (כפי שהסביר רבי בונים מפשיסחא[ט]) – מזכיר אותם למשה רבינו.

נשמות בעלי תשובה

היהודים העודפים על אותיות התורה מזכירים כי “מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר”[י], ואהבת ה’ לישראל קודמת גם לאהבתו את התורה. ממילא, שכחת אותם יהודים על ידי מנהיג ישראל – מנהיג אמת, צדיק וקדוש, ההולך בדרך התורה – מבטאת נטיה לכפות את התורה על המציאות מבלי להיות קשוב לרחשי לבו של העם (שרש לאוירת הכפיה בשלה אבד רחבעם – בעל הפוטנציאל המשיחי, בן דוד ושלמה – את מלכותו[יא]). ה’ מזכיר למשה – הקשוב בעל-כרחו ליהודים ה”רוגנים”… – את היוקר של כל יהודי.

אך האם באמת יש יהודי שאין לו קשר לתורה? מהו סוד אותם 3550 יהודים שמחוץ לחשבון? אלו יהודים שברובדהגלויאין להם כל קשר לתורה, כל-כך מרוחקים מתורת ישראל עד שנראה שאין להם תקוה, חלילה. אבל ברובד עמוק יותר, היהודים הללו קשורים ישירות עם ה’. כלומר, נכון שהקשר הגלוי והרגיל שלנו לה’ עובר דרך התורה והמצוות, ומי שאינו שומר אותן כורת את חבל-ההתקשרות, אבל יש קשר נוסף, פנימי ונעלם, קשר ישיר בין נשמות ישראל לה’ – ערוץ-תקשורת שיכול לפעול גם כאשר הקשר הרשמי דרך התורה אינו עובר (כיון שהשרש הפנימי ביותר של נשמות ישראל גבוה יותר משרש התורה, כנ”ל)[יב]. אפילו משה רבינו אינו מזהה בתחילה את שרש נשמת אותם יהודים, עד שהקב”ה מראה לו את שרשם הנסתר, את הקשר העצמי שלהם אִתו.

את הקשר הזה חושפים בעלי התשובה. התשובה מוכיחה שגם למי שהעביר את הדרך ופגם בקשר התורני עם ה’ – יש אפשרות לשוב אליו יתברך[יג]. אצל מי שכל חייו היה מרוחק מדרך התורה, ולפתע משהו ‘נוגע’ בו והוא מתעורר לעשות תשובה, ‘נדלקת’ הנשמה במקום הכי עמוק, בנקודה בה היא קשורה ישירות עם הקב”ה. מנקודה זו, היא יכולה לחזור ולבנות גם את הקשר דרך התורה, שכן אסור לוותר עליו, אלא שאם קודם נדמה היה כי יהודי קשור לה’ כי הוא מקיים את התורה (המחברת אותו לה’), התשובה מגלה שיהודי מקיים את התורה כי הוא קשור לה’ (ובעצם הוא המחבר את התורה לה’, כאמור בדוד המלך – ש”הקים עולה של תשובה ליחיד”[יד] – שבלימודו חבר את התורה לה’[טו]).

“ווי העמודים וחשוקיהם כסף”

בכתבי קבלה וחסידות נאמר שבפסוק “ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים” רמוז קץ הגאולה[טז]. אם חישוב הקץ נמצא בפסוק הזה, פירוש הדבר שדוקא באותם יהודים גנוז סוד הגאולה!

בדורות הקודמים הדגישו את ששים ריבוא שרשי הנשמות של יהודי התורה, המתפרטים שוב ושוב לרוב מנין ורוב בנין של עם ישראל. אך בדרא בתראה – עם התרחקות רובו של עם ישראל מן התורה – נראה כי רבים-רבים מבני עמנו התפרטו דווקא משרשי 3550 היהודים היתרים. אכן, תנועת התשובה המתעוררת בדורות האלה מגלה את מעלתם של אותם יהודים, ועוצמת בעלי התשובה הללו היא שתעורר ותנער את כולנו, ותהפוך את כולנו להיות בעלי תשובה, והרי “כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים”[יז].

מהי סגולתם של אותם יהודים? כפי שהוזכר, יהודי-התורה הם אדני הכסף עליהם עומד בנין בית ישראל בו שורה השכינה. העמודים (הרומזים גם לצדיקים שבכל דור[יח], ו”ראשי העמודים” רומזים ל”ראשי בני ישראל”), עומדים יציבים במקומם, אך הם עלולים ‘להתקע’ כל אחד במקומו – להפסיק להתקדם ליעד הגאולה (לאבד את תכונת ה”מהלכים בין העֹמדים”[יט]) וגם לאבד את הקשר החי ביניהם. מחצאי השקל הנותרים נעשו “ווי העמודים וחשוקיהם כסף וצפוי ראשיהם כסף”[כ] – בעלי התשובה משמשים כווי חבור בין העמודים (ובעל תשובה הוא לעתים גם וו ההיפוך, הטוען “איפכא מסתברא” מוצדק כנגד קבעון מחשבתי), והם מעוררים חשק וציפיה לגאולה.