זהירות: שובבים!

מה אתם מעדיפים, "ילד שובב" או "ילד טוב"? פעמים רבות, הורים ומחנכים בוחרים בילד הטוב, זה המחונך והמנומס, שעושה כל מה שאומרים לו ומה שמצפים ממנו. מי צריך את כל הצרות והתעלולים של הילד השובב?

אבל מחנך אמיתי רוצה דוקא את הילד השובב, הוא יודע שהאתגר גדול, אבל הוא גם יודע שמתחת לקליפה השובבה עשויה להסתתר נשמה מיוחדת. פתגם חסידי חריף אומר "לא יזיק, לא יועיל" – היינו, אם הילד לא מזיק כשהוא קטן, הוא לא כל-כך יועיל כשיגדל…

ימי השובבי"ם

ומדוע נזכרנו עכשיו בילדים השובבים? כי אנו נכנסים לתקופה המכונה "ימי השובבים". בספרות הפוסקים[1] מובא מנהג של ימי תענית ותשובה בשבועות בהם קוראים בתורה את הפרשות הראשונות בספר שמות – שמות, וארא, בֹּא, בשלח, יתרו, משפטים – שראשי התבות שלהן מצטרפים למלה שובבים. בהמשך באו המקובלים, ובראשם האר"י הקדוש, ונתנו תוקף למנהג זה, כשהם מגלים בו הרבה רמזים וכוונות עמוקות[2]. אמנם, העיסוק בצומות ותעניות פוחת והולך עם הדורות, כמו שהורו גדולי החסידות, מהבעל-שם-טוב ואילך, והיום ההמלצה היא להרבות בצדקה במקום תעניות (שכן הכסף הוא "חיי הנפש" של האדם ונתינתו שקולה לצום פיזי). בנוסף, בהרבה קהילות נוהגים להרבות בתפילה בימים אלו, ובמיוחד באמירת מזמורי תהלים (שכוחם יפה בכל עת).

בהקשר הזה, המלה "שובבים" אינה חיובית כלל. אכן, כשרוצים לעמוד על המשמעות המדויקת של מלה בעברית, אין להתחשב בלשון הדיבור כיום אלא יש לפנות למקורות. מתברר שהתואר 'שובב' מופיע בתנ"ך במשמעות שלילית, כמו "וילך שובב בדרך לבו"[3], "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים"[4] – השובב התנכ"י אינו רק עושה 'קונצים' אלא מורד, פורק כל עול ומשמעת[5].

ימי השובבים מוקדשים לתיקון עבירות, לתשובה על השובבות השלילית. בפרט, מדובר על החטא הנקרא "פגם הברית" – דהיינו, הימשכות אחרי יצר-המין שלא במקום הנכון, החל מהרהורי עריות המעכירים את המחשבה, דרך חוש הראיה המשוטט ללא מעצורים, ועד להתעוררות פיזית היוצאת לבטלה. החומרה בחטא הזה היא בכך שחלקים מהאישיות שלנו 'הולכים לאיבוד', אבל מתברר שגם לפגם הזה יש תיקון, כמו שאנו קוראים בפרשיות השובבי"ם שעם-ישראל כולו היה נתון בשעבוד מצרים – שם הוא ממש הלך לאיבוד – והנה הוא יוצא משם "ברכוש גדול" ופודה את כל "הניצוצות הקדושים" שהיו נתונים בשביה.

[אמנם "פגם הברית" במובן הרגיל הוא חטא השייך יותר לגברים מאשר לנשים[6]. אבל בהרחבה הפגם הזה קיים גם אצל נשים. ברית פירושה התקשרות נכונה ואמיתית, וכאשר האשה אינה כורתת ברית-נאמנות לבן-זוג אחד, אלא 'מתפזרת', במחשבה דבור ומעשה, היא פוגמת בחלקה בברית.]

די לשובבות

מהו התיקון לשובבות הרעה?

במבט ראשון נראה שהתיקון הוא פשוט, למשוך לצד השני. אם עד עכשיו היית שובב ומרדן, מכאן ואילך עליך לחזור לתלם, לקבל עול ומשמעת ולהתחיל להיות "ילד טוב". אמנם בכל ילד יש משהו שובב, אבל סוף סוף עליך להתבגר ולהבין שפריקת-עול אינה תכלית. יש דין ויש דיין, יש אמת וצדק, והגיע הזמן שתשלוט על עצמך ותנהל את כל צעדיך לפי מה שצריך לעשות ולא לפי מה שמתחשק וקורץ לך.

ובהקשר של "חזרה בתשובה" (במובן המקובל כיום): הרבה יהודים חיים שנים רבות בצורה 'שובבה' – אני עושה 'מה בראש' שלי ואף אחד לא יאמר לי מה לעשות! מדוע שאכנע בפני מסורת אבות שאינה מובנת לי? אך הנה מגיע יום אחד ואותו שובב-מגודל מגלה לפתע שאותה תורה עתיקה שהסבא למד בישיבה, אותן מצוות שהסבתא קיימה במסירות-נפש – אינן מוצג מוזיאוני שאבד עליו הכלח, אלא "תורת חיים" שאינה מתיישנת לעולם, "תורת אמת" שבכל תג שלה חבויה חכמה עמוקה. או אז, הוא 'תופס את הראש' ומבין שעד עכשיו חי בעולם של שטות, בשובבות שנותנת תחושה דמיונית של חופש והנאה אך באמת היא הבל וריק.

שובבים טובים

אך עוד לא הגענו לתיקון האמיתי. הרי ראינו שדוקא בילד השובב טמון פוטנציאל מיוחד, האנרגיה והפקחות שלו הם משאבים יקרי-ערך שזועקים ליד מכוונת. האם החזרה בתשובה צריכה לדכא לגמרי את השובבות? להפוך את כולנו לצייתנים חסרי מעוף, חסרי זיק של העזה ופריצה? לצערנו, החזרה בתשובה אכן סובלת מתדמית כזו, אבל הגיע הזמן להשתחרר ממנה. הגיע הזמן להבין שכל השובבים נקראים להיות שובבים טובים, להפוך את השובבות עצמה לקדושה.

כאשר נדייק, נראה שגם בפסוקי התנ"ך השובבות אינה שלילית לחלוטין. כך למשל בפסוק "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" –  יש רפואה למשובה-שובבות! מבחינה לשונית, 'שובב' הוא מהשרש שו"ב שמופיע לרוב בהקשר חיובי מאד, כמו בפסוק זה עצמו "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" – התשובה משיבה את השובב והופכת אותו מרע לטוב.

מה פירוש הדבר? מי שתכונתו להיות שובב, אינו צריך לכלוא את העוצמה שמפעמת בקרבו. השובב הוא פקח וזריז, יש לו אומץ ועזות – וכעת עליו לנהוג ב"עזות דקדושה", "הֱוֵי עז כנמר.. לעשות רצון אביך שבשמים"[7], לנצל את כל כוחותיו וכשרונותיו ולרתום אותם, בחכמה ובתבונה, לשירות התורה. אמנם יסוד-היסודות של היהדות הוא "קבלת עול מלכות שמים" (ואילו "פריקת עול" נחשבת בחסידות כ"אבי אבות הטומאה"), אך לאחר שהאדם מקבל עליו את העול, מתוך הכנעה ראשונית, הוא מגלה שעול כזה הוא ממש 'כיף', ושבתוך המסגרת של התורה והמצוות יש כר נרחב מאד ליוזמה אישית פעילה, גם בתוספת 'פלפל' של שובבות. כך למשל, הורה הרבי מליובאוויטש לאדם ששמו נמרוד שחזר בתשובה, שאינו צריך כעת לשנות את שמו – למרות שנמרוד התנכ"י הוא דמות שלילית של 'שובב' המורד ברבונו של עולם – שכן עכשיו עליו לנצל את תכונת המרדנות עצמה לטובה, למרוד במוסכמות השקריות של העולם.

נאחל שכל השובבים יעשו תשובה מאהבה וינצלו את שובבתם להפיח בעולם רוח חדשה ומשובבת-נפש, ונקנח בגימטריא חביבה: "שובו בנים שובבים" = ביאת המשיח.