מכון גל עיני
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י אֶפְרָ֑יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָּרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵיה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט אֶפְרָיִם, שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי, אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:
נשיא אפרים הקריב את קרבנו "לשם יעקב שהקדימו למנשה, ולשם יוסף שבעבור אהבתו ברכן יעקב כל אותן הברכות"[1]. אפרים מכיר תודה ליעקב על כך שהקדימו שלא בזכות ולא על פי מדת הדין והיושר (עד שיוסף התנגד לכך, ויעקב נאלץ לומר לו "ידעתי בני ידעתי וגו'"[2] – בידיעה ששרשה ברדל"א והיא נעלמת ממך).
הוא יודע שרק בזכות כך זכה גם לקדימת קרבנו לקרבן אחיו, ותוך כדי ההקרבה מתייחד עם נשמת יעקב בתחושת תודה והכרת הטוב. נוסף לעצם הכרת הטוב ליעקב על כך שהקדימו למנשה, הוא מתעצם עם ההכרה שכל ברכות יעקב – גם לו וגם לאחיו – לא באו אלא בזכות אהבת יעקב ליוסף אביהם, בשל מעלותיו הנפלאות ודמיונו בצדקתו ליעקב אביו.
מה הוא הכלל הגדול הנלמד מכוונות אלו? כיצד מסוגלים אנו להזדהות עם נשיא אפרים? כל יהודי צריך לחוש כי ה' עושה עמו חסד בכל דרכיו. הרגשה זו היא הן בכלל, בכך שכל הברכות שה' מאציל לי הן בחסד חינם, והן באות לי כיהודי רק בזכות אבות ובזכות צדיקי הדורות (כיוסף הצדיק). והן בפרט, בהרגשה כי אותם דברים בהם 'מקדימים' אותי לפני הזולת (שם לכאורה אין לתלות זאת בזכות האבות המשותפת לי ולזולת) אינם מגיעים לי כלל, ואינם אלא חסד.
חסדי ה' עוברים דרך צדיקי הדורות, ותחושה זו קיימת גם כאשר הצדיק מזכה אותי בכך שהוא מטיל עלי שליחות שאיננה מגיעה לי, שליחות הנראית חשובה יותר משליחות הזולת וקודמת לה. הכרה זו בחסדי ה' כלפי בכל ענין וענין היא היסוד לחיים מתוקנים ולבריאות הנפש (ובפרט היא היסוד לשלום בית, כאשר כל אחד מבני הזוג חש כי מאומה לא מגיע לו, וכל מה שהוא זוכה לו הוא מקבל בחסד חנם).
תחום חשוב של הכרת הטוב קשור לשם אפרים, שנקרא על שם "כי הפרני אלהים בארץ עניי"[3]. פריה והרביה היא אמנם מצוה מ־תריג מצות, אך היא מצטיינת בכך שמתגלה בה שעצם היכולת לפרות ולרבות תלויה לחלוטין בידי שמים[4], והינה בטוי של "כח האין סוף"[5] המתגלה למעלה מכל זכות וחשבון. כך, התודעה הנכונה כלפי הפריון היא ש'לא מגיע לי כלל', והכל בגדר של מתנה מוחלטת. גם כאן, את כחו האלקי לפרות ולרבות הוא מקבל מאביו וסבו, "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[6] – מקור הפריה ורביה של כל עם ישראל (כאשר תולדות יעקב הם מכח נשמת יוסף[7]).
[1]. במדבר רבה יד, ה.
[2]. בראשית מח, יט.
[3]. שם מא, נב.
[4]. זו האמת גם לגבי שאר המצוות, כנודע בענין "ולך א־דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב, יג), שהחסד הוא משום שמקיים המצוה הוא "כמסייע שאין בו ממש" (כש"ט אות קצג), אך הדבר ניכר במיוחד ב"פרו ורבו".
[5]. ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך; המשך שמח תשמח ע' 7 (סה"מ תרנ"ז ע' קעט) ואילך.
[6]. בראשית לז, ב. אפרים הוא השבט השביעי, בבחינת "כל השביעין חביבין" (ויקרא רבה כט, ט), ועל חביבותו קוראים בראש השנה, תחלת החדש השביעי (לו מקביל אפרים ולו שייך חוש התשמיש בספר יצירה), "הבן יקיר לי אפרים… ילד שעשעים" (ירמיה לא, יט). כאשר מצרפים את שלשת הדורות יעקב יוסף אפרים (אב, בן ונכד, בחינת "אבן ישראל", המתורגם "אבהן ובנין" – נוטריקון אבן) ומוסיפים עוד 7 (על שום היותו השביעי החביב) מקבלים 676, הוי' ברבוע (יעקב יוסף = 338, הרבוע הכפול של 13, וכן אפרים 7 = 338!).
[7]. זהר ח"א פה, א; קפא, א; תורת חיים ויחי רמו, א; באוה"ז ויחי כט, ד ועוד. ראה בראשית רבה פד, ה.
