ז’ ניסן – שבט אפרים: הכרת הטוב

נשיא אפרים הקריב את קרבנו “לשם יעקב שהקדימו למנשה, ולשם יוסף שבעבור אהבתו ברכן יעקב כל אותן הברכות”[1]. אפרים מכיר תודה ליעקב על כך שהקדימו שלא בזכות ולא על פי מדת הדין והיושר (עד שיוסף התנגד לכך, ויעקב נאלץ לומר לו “ידעתי בני ידעתי וגו'”[2] – בידיעה ששרשה ברדל”א והיא נעלמת ממך).

הוא יודע שרק בזכות כך זכה גם לקדימת קרבנו לקרבן אחיו, ותוך כדי ההקרבה מתייחד עם נשמת יעקב בתחושת תודה והכרת הטוב. נוסף לעצם הכרת הטוב ליעקב על כך שהקדימו למנשה, הוא מתעצם עם ההכרה שכל ברכות יעקב – גם לו וגם לאחיו – לא באו אלא בזכות אהבת יעקב ליוסף אביהם, בשל מעלותיו הנפלאות ודמיונו בצדקתו ליעקב אביו.

מה הוא הכלל הגדול הנלמד מכוונות אלו? כיצד מסוגלים אנו להזדהות עם נשיא אפרים? כל יהודי צריך לחוש כי ה’ עושה עמו חסד בכל דרכיו. הרגשה זו היא הן בכלל, בכך שכל הברכות שה’ מאציל לי הן בחסד חינם, והן באות לי כיהודי רק בזכות אבות ובזכות צדיקי הדורות (כיוסף הצדיק). והן בפרט, בהרגשה כי אותם דברים בהם ‘מקדימים’ אותי לפני הזולת (שם לכאורה אין לתלות זאת בזכות האבות המשותפת לי ולזולת) אינם מגיעים לי כלל, ואינם אלא חסד.

חסדי ה’ עוברים דרך צדיקי הדורות, ותחושה זו קיימת גם כאשר הצדיק מזכה אותי בכך שהוא מטיל עלי שליחות שאיננה מגיעה לי, שליחות הנראית חשובה יותר משליחות הזולת וקודמת לה. הכרה זו בחסדי ה’ כלפי בכל ענין וענין היא היסוד לחיים מתוקנים ולבריאות הנפש (ובפרט היא היסוד לשלום בית, כאשר כל אחד מבני הזוג חש כי מאומה לא מגיע לו, וכל מה שהוא זוכה לו הוא מקבל בחסד חנם).

תחום חשוב של הכרת הטוב קשור לשם אפרים, שנקרא על שם “כי הפרני אלהים בארץ עניי”[3]. פריה והרביה היא אמנם מצוה מ־תריג מצות, אך היא מצטיינת בכך שמתגלה בה שעצם היכולת לפרות ולרבות תלויה לחלוטין בידי שמים[4], והינה בטוי של “כח האין סוף”[5] המתגלה למעלה מכל זכות וחשבון. כך, התודעה הנכונה כלפי הפריון היא ש’לא מגיע לי כלל’, והכל בגדר של מתנה מוחלטת. גם כאן, את כחו האלקי לפרות ולרבות הוא מקבל מאביו וסבו, “אלה תֹלדות יעקב יוסף”[6] – מקור הפריה ורביה של כל עם ישראל (כאשר תולדות יעקב הם מכח נשמת יוסף[7]).

^[1].  במדבר רבה יד, ה.

^[2].  בראשית מח, יט.

^[3].  שם מא, נב.

^[4].  זו האמת גם לגבי שאר המצוות, כנודע בענין “ולך א־דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו” (תהלים סב, יג), שהחסד הוא משום שמקיים המצוה הוא “כמסייע שאין בו ממש” (כש”ט אות קצג), אך הדבר ניכר במיוחד ב”פרו ורבו”.

^[5].  ראה לקו”ת שה”ש לט, ד ואילך; המשך שמח תשמח ע’ 7 (סה”מ תרנ”ז ע’ קעט) ואילך.

^[6].  בראשית לז, ב. אפרים הוא השבט השביעי, בבחינת “כל השביעין חביבין” (ויקרא רבה כט, ט), ועל חביבותו קוראים בראש השנה, תחלת החדש השביעי (לו מקביל אפרים ולו שייך חוש התשמיש בספר יצירה), “הבן יקיר לי אפרים… ילד שעשעים” (ירמיה לא, יט). כאשר מצרפים את שלשת הדורות יעקב יוסף אפרים (אב, בן ונכד, בחינת “אבן ישראל”, המתורגם “אבהן ובנין” – נוטריקון אבן) ומוסיפים עוד 7 (על שום היותו השביעי החביב) מקבלים 676, הוי’ ברבוע (יעקב יוסף = 338, הרבוע הכפול של 13, וכן אפרים 7 = 338!).

^[7].  זהר ח”א פה, א; קפא, א; תורת חיים ויחי רמו, א; באוה”ז ויחי כט, ד ועוד. ראה בראשית רבה פד, ה.