חב”דניק בשליחות

החסידות באה להפיח נשמה בגוף של לימוד התורה, קיום המצוות ועבודת התפלה – להחיות את עבודת ה’, כמצות ה’ “‘וחי בהם’ ולא שימות בהם”. לכן החסידות נתפסת בעיקר כעבודת הלב – כתזכורת עבור כל יהודי ש”לב ישראל חי” ועליו לשתף בעבודת ה’ את אוצרות הרגש הטמונים בו. כל היהודים עטורי מדות טובות – רחמנים, ביישנים וגומלי חסידים – כירושה מהאבות, ואותה ירושה כוללת גם אמונה טהורה, אהבת ה’ ויראתו, שמחה והודיה לה’ ונכונות למסירות-נפש על קדושת שמו יתברך, כפי שהראו היהודים הכי פשוטים בכל הדורות. החסידות מזכירה את הירושה הזו ומלמדת להשתמש בה בעבודת ה’ היום-יומית שלנו.

מתוך תנועת החסידות הכללית צמחה הדרך היחודית של חסידות חב”ד, שגם בעבודת ה’ הפנימית, הנשמתית, איננה מסתפקת בהתעוררות הרגש לבדו, אלא תובעת עבודה שכלית מאומצת – התבוננות שתוליד מתוכה אהבה ויראה שכליות, עמוקות, שתשמשנה מנוע בעבודת ה’, מעבר לרגשות הטהורים הטמונים כבר בלב היהודי. לכאורה, האש הטמונה בלב כל יהודי ‘יעילה’ יותר – היא טבעית לנו, בהיותה ירושת אבות, וגם עוצמתית וחזקה יותר מכל מה שנשיג בשכלנו – ומדוע נדרשת גם עבודת ההתבוננות?

בדור האחרון, עוד יותר ממה שמכירים את חב”ד כתנועה של ‘משכילים’ ו’עובדים’, השקועים בהתבוננות שתכליתה להוליד רגשות, מזהים את חב”ד עם מפעל השליחות – שליחות חובקת עולם, מאמינה בכל יהודי ומתמסרת אליו, ואף מושיטה יד לקירוב האנושות כולה לדרך ה’. בעומק, התביעה להתבוננות ועבודת השליחות שלובות זו בזו:

ההסתמכות על הרגש הטבעי הקיים בתוך היהודי מתאימה למי שעסוק בעיקר בעצמו, מתמסר לעבודת הנשמה האישית שלו, ומסוגל לגעת גם בחוגים הקרובים אליו – כאלו שהזכרונות היהודיים קרובים ללבם, נוגעים בהם ומעוררים אותם (לחלופין, צדיק שהוא נשמה כללית, מסוגל בהתעוררותו שלו לעורר את הלבבות של אלו השייכים לשרש נשמתו). בנקודת-הלב הפנימית טמונה עוצמה רבה, אך כזו שאדם רגיל לא מסוגל לבטא ולהסביר. כדי להגיע למעגלים רחוקים יותר, אל הזולת שאינו שותף-טבעי לזכרון החוויה היהודית, צריכים להסביר את הדברים בטוב טעם ודעת – לספק לו הסבר פנימי ואמתי שיאפשר לו להזדהות ולעורר גם בקרבו את הרגש. במובן הזה, ההשכלה החב”דית הופכת את החסיד מ”חי”, מלא חיות ושמחה בעצמו, ל”מדבר”, המסוגל להביע את עולמו הפנימי גם כלפי הזולת.

בעולמנו שלנו השליחות היא העיקר, לכן על החב”דניק להתמסר להבנה והשגה שתאפשר לו לעורר את כולם – “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”. אכן, בימות המשיח, כאשר “לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את הוי’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם”, שוב לא יהיה צורך בשליחות – אז נוכל לחזור מעבודת השכל המאומצת לחיים של ‘זרימה’ בטבע היהודי, כשדווקא מתוך קיום המצוות ברגש היהודי הפשוט יתגלו תובנות חדשות, “נעשה [ומתוך כך] ונשמע”!