מכון גל עיני
נכתב עלידי
“גם ברוך יהיה” – מניין ליצחק שהברכה תחול על יעקב למרות שכוונתו היתה לעשיו? אכן ברכת יצחק אינה איחול, אלא מעין נבואה, וכיון שחש בנביעת רוח הקודש נשפעת ממרום, היה משוכנע שהברכה תחול.
הטעם מעורר
גם את בקשת יצחק מעשיו להכין לו מטעמים יש לפרש באותו אופן – המטעמים נועדו לפתוח בלבו צינורות לרוח הקודש, כניגון שמעורר את אלישע, “ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. אף שבמבט ראשון חוש הטעם גס מכדי לעורר את עומק הנפש (בניגוד לניגון העדין), בכוחו של יצחק לטעום אף בטעם הגשמי את טוב ה’. ולכן, לא בכדי, המקום היחיד בו מופיע יחס חיובי לאהבת אוכל במקרא, הוא בפסוקים אלו.
אם נצמד יותר לפשט, נאמר כך: טעם הציד יקר ללבו של יצחק מפני שמעלה בעיני רוחו את גבורת בנו הציד, יצחק מצפה כי כוחה של גבורה זו יעורר עליה שפע ברכה מן השמים. יצחק, שנאחז בארץ על ידי עבודת אדמתה, הבין מן הסתם כי אחיזה שלמה בארץ ישראל לא תיכון ללא גבורת החרב. בלעדיה, אדרבא, פירות עמלו של החקלאי ממש מפתים את הבוזזים לבוא וליטול את יבול המוכן.
מטעם לריח
אך האם רק טעם הציד הוא שהאיר את עיני יצחק לחזות בעתיד? בעצם החושים כולם השתתפו במפגש בין יצחק ליעקב: שמיעה – “הקל קול יעקב”. מישוש – “גשה נא ואמושך בני”. טעם – “ויאכל… וישת”. ריח – “וירח את ריח בגדיו”. ואפילו הראייה מוזכרת, למרות שהיה עיוור, “ראה ריח בני”.
מכל החושים הללו, דווקא חוש הריח ‘הצית’ את הברכה: “וירח את ריח בגדיו, ויאמר: ראה, ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה’. ויתן לך האלקים מטל השמים…” – אין מנוס מלהסיק כי הברכה נגררת ישירות מן ההרחה. עוד יש לשים לב שבכוחו של הריח להצית גם את חוש הראייה, “ראה ריח”…
מצייד לשדה נעבד
המעבר בין טעם לריח, מקביל לשני צדדים של עשו. ליעקב שני תארים: “איש תם, יושב אהלים” – על פי פשוטם של דברים אפשר לפרש כי יושב אהלים היינו רועה הנודד עם צאנו. מתאים לתם להיות רועה, באשר אינו חריף לרמות, והרעייה הטובה מיוסדת על יחסי אמון ועל כך שהרועה רוחש טוב לצאנו. לעומתו, ניצבים תארי עשו: “איש יודע ציד” הוא ההפך מאיש תם, הוא צודה בעורמה ללכוד את החיות, ו”איש שדה” הוא ההפך מיושב אהלים, עולמו הוא המרחב, השדה הפתוח, ואין לבו לשבת מכונס. ואולם, לא ברור אם השדה שדה הציד הוא, וזהו תאור נוסף לצייד, או השדה אותו עובד החקלאי. לפי ביאורנו על הפסוק, “כריח השדה אשר ברכו ה'”, מסתבר לומר כמו האפשרות השנייה, שהרי שדה מבורך הנו שדה נעבד, והברכה “ויתן לך” מתאימה לחקלאי.
למרות שפירוש המקראות “איש תם יושב אהלים” ו”איש שדה” כפי שבארנו, חורג מפירושי מרבית המפרשים, הרי שהדברים עולים בקנה אחד עם המבואר בכתבי האריז”ל על כך שיעקב הינו גלגולו של הבל, שאכן היה רועה צאן, ועשו – גלגול של קין, עובד האדמה.
בתחילה מתעוררים אצל יצחק חושי הטעם, המישוש והשמיעה, ואז תגובתו חשדנית, השמיעה סותרת את המישוש. הטעם, כאמור, מזכיר את הצייד, ומסתבר שאף המישוש (אף הוא חוש ‘עב’ כחוש הטעם), שכן השעירות מבטאת דמות של חיה שעולמה הוא ה’ג’ונגל’ בו טורפים ונטרפים. ואולם אחרי ההכרעה המהוססת לברך באה התעוררות שניה, כאשר הריח מביא את מראה השדה הנעבד, והוא זה שמעורר את הברכה הקולחת. הריח מעלה זכרון, רומז למה שמעבר לו, בבחינת גישוש אחרי הסמוי, ודוקא מפני זה הוא מוליד את הראיה התופסת את כל המרחב (ככזה הריהו משיחי יותר, מביא במגע עם העתיד).
נדמה כי כשמדברים על ‘גיורו’ של עשו והעברת ברכותיו ליעקב, קל יותר לרומם את עבודת האדמה, למרות כל סכנות הגאווה שבה, מאשר את האחיזה בחרב. לשנייה יש מקום אצל יעקב רק בתור הכרח ולא בתור זהות (סייף וקשת “אינן אלא לגנאי”). בהקשר לחושים: מה שעלה מהריח והמראה התחבר לנשמע יותר בקלות מאשר מה שהעלו הטעם והמישוש.
קול יעקב מתפשט לשדה
קול יעקב כשלעצמו מכונס בבתי כנסיות, ואילו השדה הפתוח של עשו הוא הזירה להתפשטות ברכת ה’ בבטחה. הקול נתון להבחנה והראייה להאחדה. מי שקולו קול יעקב רואה לפניו ברכה וקללה, ונרתע מהמציאות החיצונית שעלולה להרחיק אותו מעולמו הפנימי. יצחק אוהב את עשו ובלי כוונה בעצם מוריש תכונתו ליעקב ומאפשר לו להריח את העתיד בו טוב ה’ יהיה הנוכחות הפשוטה, המציפה את המציאות כולה.
לעומת הריח, הטעם הינו ממוקד ומרוכז במקטע מסויים, וכאן נולדת הסכנה לשכחת ה’ ולשקיעה בהווה. יצחק, שראה את גבורתו של עשו דרך חוש הטעם, בטח כי היא תתקדש, אמנם עשו הוכיח כי ברכת השדה אכן ראויה לו פחות מליעקב בכך שהפסיד את בכורתו על ידי אמירת “הלעיטני” ובחר לחיות על חרבו. כשנשענים על החרב ומתחילים מן החרב אין האלקים נודע בתוך מתנתו, ועובד האדמה פניו אל האדמה ואל לעיטתו, ולא לו ברכת הבכורה.
