חוש באהבת ישראל

עם ישראל מתחלק לשנים עשר השבטים, תריסר שערים-דרכים בעבודת ה’. לפני מותו קורא יעקב אבינו לבניו, שבטי י-ה, “ויברך אותם איש אשר כברכתו” – הברכה לא יוצרת מציאות חדשה, אלא ממשיכה ומגלה במציאות כל שבט ברכה “אשר כברכתו” המיוחדת, הטמונה כבר בשרש נשמתו.

כך, הכלל “חנוך לנער על פי דרכו” מלמד שעל חינוך אמתי להיות מותאם לדרכו האישית של הנער. זהו גם הפירוש החסידי בפסוק “חושך שבטו שונא בנו” – החושך-מונע מבנו את גילוי “שבטו”-שלו, ומחנך אותו חינוך אחיד ושבלוני, הוא “שונא בנו” חלילה.

כנגד שנים עשר השבטים מונה ספר יצירה שנים עשר ‘חושים’ (חמשת החושים המוכרים ועוד שבעה ידועים פחות) – מציאת “שבטו” של האדם היא מציאת החוש המיוחד שעליו לפתח. ‘חוש’ הוא יותר מסתם כח או כשרון בהם ניחן האדם. לכל אדם יש תחומים מוגדרים בהם הוא מוכשר יותר וברצון ומאמץ ניתן לפתח עוד ועוד את הכשרונות. חוש בתחום מסוים אומר שמעבר לכשרון המוגדר בנושא יש לאדם גם עונג פנימי כשהוא עוסק בו, גילוי עומק בלתי-מוגבל של הנפש בתוך תחום או נושא מוגבל לכשעצמו. מי שיש לו ‘חוש’ בתחום מסוים מגלה בו שאר רוח או אינטואיציה שנדמים לעתים על גבול העל-טבעי.

לדוגמה, מי שיש לו כשרון מוזיקלי יכול לזהות צלילים, לתפוס מנגינה ולשיר או לנגן בדייקנות, וככל שהוא ירצה, יתאמן ויתאמץ ביצועיו הטכניים ישתפרו. אך מי שיש לו ‘חוש’ בנגינה מרגיש את המוזיקה ומתרגש ממנה, נפשו משתפכת בניגון ובהכשרה מתאימה אותו חוש יבוא לידי ביטוי יחודי (ולעתים גאוני) בהלחנה, בעיבוד או בביצוע.

אכן, דווקא מכיון שהחוש הוא כה יחודי ועצמתי, חורג מהגבולות המדידים והמוגדרים של הנפש, יש בו משהו עדין וחמקמק. קל-יחסית להגדיר ולאבחן כשרונות, אך כדי לזהות את החוש הפנימי צריך רגישות גבוהה וכדי לפתחו נדרשת סביבה מתאימה שתתן לו הזדמנות להתגלות, להציץ מעבר למדיד והמוכר, ולפלס לעצמו דרך ביטוי. גילוי החוש האישי של האדם נוסך עליו גם את החן האלקי המיוחד לו, באשר גם חן הוא הופעה חמקמקה של משהו שמעבר ליפי מוגדר ומדיד (והרמז: השבטים חקוקים באבני החשן, המגלה חוש-חן מיוחד לכל שבט).

כיצד ניתן לחשוף באדם את חושו המיוחד? לשם כך גופא דרוש שאר-רוח, חוש בו נחון מחנך או מטפל טוב – חוש באהבת ישראל. מצות “ואהבת לרעך כמוך” מחייבת לאהוב כל יהודי לפי גדרי ההלכה. זו הענקת יחס נכון וטוב לזולת, הקשה או קלה לכל אדם לפי תכונותיו, וככל כשרון ניתן לפתחה במאמץ מתאים. אך בעל ה’חוש’ באהבת ישראל נהנה הנאה אין סופית מהקשר ליהודי אחר, נותן בו אמון, בוחן אותו בענין ומתענג לזהות את הטוב החבוי בו ולסייע בהוצאתו לפועל, ממש כשם שמי שיש לו ‘מבינות’ ביהלומים מתענג עליהם ומתוך כך מזהה את מעלתם גם מבעד ללכלוך ומוכן להשקיע מאמץ סבלני בליטוש שיבליט אותה.

חוש באהבת ישראל הוא החוש הפנימי המאפשר לחוש, בעדינות וברגישות, בחושים האישיים החבויים בזולת ובמובן מסוים למגנט ולמשוך אותם להתגלות. זהו חושו של יעקב-ישראל אבינו עצמו (שנצטער בצער גידול בנים), החושף את חושי בניו, בני-ישראל, ומברך כל אחד כברכתו. כמובן, גם זהו חוש יחודי, המכוון את בעליו לשליחות של חינוך והשפעה, אך לכל אחד מאתנו מומלץ לחשוף משהו ממנו בתוכנו – למעננו, למען ילדינו ולמען סביבתנו.

—

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org