מכון גל עיני
נכתב עלידי
הוּא [הלל] הָיָה אוֹמֵר… וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָא חֳלָף.
מי שמשתמש בכתרה של תורה ״חלף״ ויעבור מן העולם. וכך פסק הרמב”ם בחריפות ״כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה… וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות״[א].
אמנם, גדולי הפוסקים חלקו וסברו שמותר ללמוד תורה ולהתפרנס מהציבור (בתנאים מסוימים), כדברי הכסף משנה: ״ראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [הרמב״ם] ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור… אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום ׳עת לעשות לה’ הפרו תורתך׳, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח”ו, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ו׳יגדיל תורה ויאדיר׳״[ב]. כלומר, גם אם בעבר אסור היה לקבל כסף עבור לימוד תורה, למעשה זוהי “עת לעשות לה'” ולכן “הפרו תורתך” והדבר מותר ואף מצוה.
הצדקת המהפכה באה בעיקר על רקע ‘פיקוח נפש ציבורי’ המחייב התגייסות מרבית ללימוד תורה. בימינו, היהדות הנאמנה נמצאת במערכה כבדה על נפש העם. אמנם את המערכה יש לעשות בדרכי נעם ושלום, אבל זו מלחמת קיום ממש, וכל אחד צריך להיות חייל מסור לנצחון התורה. לומדי התורה הם “חיילין דאורייתא”[ג], וכמו שבני לוי (“לגיון של מלך”[ד]) ניזונים מהציבור ופטורים מעול הפרנסה כך לומדי התורה בכלל, כדברי הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל. כדי להעמיד חיילים מאומנים ומפקדים מוכשרים – שידעו להשיב מלחמה שערה (“דע מה שתשיב”) ואף לצאת במלחמת תנופה להפיץ את אור התורה – נצרכת תקופת הכשרה איכותית בישיבות וכוללים בהם ניתן “להמית עצמו באהלה של תורה”. מכיון שמדובר על צבא וחיילים, מובן שהכללים הינם אחרים לגמרי: כשם שזו חובת הצבור לדאוג לכלכלת החיילים, ולא יעלה על הדעת שלחייל תהיינה דאגות פרנסה, כמו כן יש לדאוג שלומדי התורה יהיו פטורים מעול הפרנסה ויוכלו להקדיש את זמנם לתורה. ממילא יש לומר שגם לדעת הרמב”ם, כשם שהותרו כמה איסורים לחיילים בצבא[ה], כך לומדי התורה היום, חיילים בצבאות ה’, פטורים מהאיסור ליטול שכר.
תחושת השליחות-חיילוּת משפיעה על אופי הלימוד בישיבה. מצד אחד צריכה להיות מנוחת הנפש, ללא טרדות ודאגות הפרנסה המפריעות להקדיש עצמו, כל כולו, ללימוד תורה והפצתה. ומאידך “תלמידי חכמים אין להם מנוחה”[ו] – לא לשבת בישיבה על מי מנוחות, אלא להיות עסוק ומסור לשליחותו.
[א] הלכות תלמוד תורה פ״ג ה״י.
[ב] כסף משנה שם.
[ג] זהר ח”ג קיז, ב.
[ד] רש”י במדבר א, מט.
[ה] הלכות מלכים פ”ו הי”ג “ארבעה דברים פטרו במחנה”. ושם פ”ח הלכות א-ב על מאכלות אסורות ויפת תאר.
[ו] ברכות סד, א.
