חינוך באהבה ויראה

מלאכת החינוך היא בלתי-פוסקת. "כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי… כך חיוב גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו", וכשם שאסור להסיח את הדעת מהתפילין כך אסור להסיח את הדעת מהחינוך גם בשאר היום.

חינוך טוב מאזן באופן נכון בין אהבה ויראה, בין "שמאל דוחה וימין מקרבת", בין קרבה וקשר חם למשמעת וגבולות. אמנם, עם התפתחותו התבגרותו של הילד משתנה גם אופי החינוך וסגנון האיזון הפנימי שבו בין האהבה והיראה. השינוי המשמעותי ביותר הוא המעבר של המחונך מ'קטן' ל'גדול' – מעבר שמתחולל בבר-מצוה או בת-מצוה. מחד, הילד מקבל דעת והופך להיות אחראי למעשיו. מאידך, ההורה ממשיך ללוות את גדילתו – לפחות עד לנישואיו – והאחריות החינוכית המוטלת עליו גדולה ולא-פשוטה.

החינוך שלפני בר-מצוה רמוז בפרשה הראשונה של קריאת שמע, בה "ושננתם לבניך ודברת בם" קודם ל"וקשרתם לאות על ידך והיו לטֹטפֹת בין עיניך", חינוך לפני הנחת תפילין, ואילו החינוך שאחרי בר-מצוה רמוז בפרשת השניה של קריאת שמע, בה "וקשרתם אֹתם לאות על ידכם והיו לטוטפֹת בין עיניכם" קודם "ולמדתם אֹתם את בניכם לדבר בם", חינוך אחרי הנחת תפילין (כאשר בשתי הפרשיות מופיעה בסוף המזוזה, הרומזת להקמת בית נאמן בישראל). בחינוך המוקדם ההורה מדבר בדברי תורה והילד שומע ומשנן, והדברים נחרטים בנפשו. בחינוך המאוחר יותר, ההורה מלמד את הנער, בהסברה פנימית, עד שהוא עצמו מתחיל "לדבר בם".

בגיל הצעיר, היחס הנפשי המוקרן לילד כולו אהבה וקרבה, ועם זאת מסור בידי ההורים כח כפיה, ואפילו הענשה בשעת הצורך, כדי לכוון את הילד ולאכוף את הגבולות. ההורה מחייך ומחבק, אבל גם מחזיק את המשמעת באמצעות יראת הענש. בבר מצוה מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה" – הוא 'נפטר' מהחובה לנקוט בעונשים חינוכיים. מכאן ואילך, אי אפשר להסתמך על הענשה וכפיה, ונדרשת הסברה פנימית המאהיבה את הדברים על המחונך ומעוררת בו הזדהות פנימית (כאשר בשלב הזה יראת-הענש מוטלת עליו, כשהוא אחראי ובר-עונשין כלפי שמיא). אמנם, ביחס לדמות ההורה דווקא מודגש יותר המורא – שוב אינו רק אב רחמן, ואפילו מפנק, אלא מורה-דרך שיש לקחת אותו ברצינות המתאימה.

בעומק, מעבר לצמיחה של כל ילד בפני עצמו, יש גם תהליך בין-דורי של הבשלה והתבגרות, כאשר החינוך הכללי נעשה בוגר יותר. אם בדורות עברו התפרש הפסוק "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שחרו מוסר" כפשוטו, בדורות אלו רצועת-הענישה נעלמה, ויש נטיה להקדים ולדבר עם הילד 'בגובה העינים', מתוך ציפיה להבנה והזדהות (אהבה), וגם ללקיחת אחריות בוגרת (יראה). היום הפסוק "חושך שבטו" מתפרש כמחייב את האב לסייע לבנו לגלות את שבטו שלו, שרש נשמתו, כדי שיצמח במסלול המתאים לו.