טיפול ארוך-טווח

על בנין ישיבת חכמי לובלין נכתב הפסוק “לכו בנים שמעו לי יראת ה’ אלמדכם”. הרב מלובלין הסביר כי לא נאמר ‘בואו בנים’, כמתבקש, אלא דווקא “לכו בנים”, משום שהמבחן לקיום ה”שמעו לי” אינו בזמן שהתלמידים יושבים בפני רבם אלא בטווח הארוך, כשהם הולכים לדרך חייהם.

כלל יסוד בתורת הנפש הוא שכל תהליך טיפולי או חינוכי משמעותי לוקח זמן. גם כדי להפטר מהרגל רע או תכונה שלילית וגם כדי לקנות הרגל טוב או לשכלל ולדייק תכונה חיובית נדרשת עבודה עקבית וממושכת.

בעבודת הנפש הזמן אינו רק משאב טכני, אלא חלק מהותי מתהליך בניה וההתפתחות. כלומר, הזמן שנדרש לעיצוב הרגל או תכונה אינו נמדד בדומה לזמן הנדרש כדי ללמוד תוכן מסוים (ומאפשר לתכנן זמן ללימוד למבחן או לסיום תואר) או לזמן שלוקח לחזור על פעולה מספר פעמים ההופך אותה להרגל (דוגמת הדעה בהלכה שהחוזר 90 פעם ברצף על שינוי בתפלה, כהוספת שאלת גשמים בברכת השנים, דינו כאילו עבר חודש מהשינוי ואם אינו זוכר מה אמר חזקה שאמר כנוסח החדש).

בתיקון הנפש הזמן הוא חלק מעצם התהליך: פעולה/התבוננות מחוללת שינוי דורשת זמן של ‘שקיעה’ והפנמת הדברים בנפש (ולכן מוגבלת מאד היכולת ‘לדחוס’ פעולות כאלה לזמן קצר). קנין אמתי של שינוי בנפש דורש התמודדות עם הדברים במגוון סיטואציות, תקופות בחיים ומצבי רוח – לא רק במשך זמן אלא בעבודה תוך כדי תהפוכות הזמן.

והעיקר, לא מדובר רק על ‘זמן טיפול’, שניתן לרכוש על ידי הארכת הפגישות או הגברת תדירותן, אלא בזמן בו האדם עובד בכוחות עצמו על השינוי אותו הוא מעונין לחולל. כשם שתינוק לומד ללכת – בתחלה בסיוע וצעד אחרי צעד, עד שבמשך הזמן יצעד לבד – כך גם בתיקון הנפש נדרשים הזמן והתהליך שבסופם השינוי המיוחל יהיה חלק מהותי מעולמו הפנימי של המטופל עצמו.

לאור זאת, על מטפל אמתי להתאזר בסבלנות רבה ובעיקר בחשיבה לטווח-ארוך. אחד הביטויים לכך הוא הקפדה על ‘אריזה מתאימה’ של תכני הטיפול. לפעמים זוכים לשיחת-נפש מעמיקה ומחוללת שינוי, שמשאירה רושם רב, אך לאחר שבוע, חודש או שנה לא לשחזר את תוכנה – השיחה היתה ארוכה, רבת פרטים, שאלות ומענות, ומכיון ש”השכחה מצויה” רק האוירה נשארת בזכרון. לכן חשוב ‘לארוז’ את התוכן – לסכם בסיום השיחה את הנקודות העיקריות ולעשות זאת בצורה קליטה וזמינה, ב”פתגמים נאים” הנחקקים בזכרון וניתנים לשליפה גם לאחר זמן (גם בתהליך הטיפול, פתגם-כותרת קצר מאפשר להחזיר זויות מבט שונות שעולות במפגשים שונים לנקודה המרכזית בה עוסקים).

במושגי הקבלה, חשיבה המתמקדת בעתיד הרחוק שייכת לספירת הבינה (המכונה גם “עולם הבא”, “לעתיד לבוא” ו”עֹמק אחרית”). לכן, מתאים להשתמש במושג המודרני ‘תובנה’: ראוי לתמצת הרבה דיבורים, רגשות, בירורים ודקויות לתובנה אחת בהירה שתלווה את האדם זמן רב (כשבכל פעם הוא ימצא בה גוונים חדשים ו’יתרגל’ אותה בסיטואציות שונות).

לא מדובר רק בשינוי סמנטי המתרגם ‘פתגם’ ל’תובנה’. הגדרה זו, לצד החשיבה לטווח ארוך, משפיעה מידית על השיפור בהווה: אם מהקושי או המשבר צומחת (בהווה) תובנה חדשה (שתנחה אותי בעתיד) הוא מקבל פשר ומשמעות – הוא הופך לשיעור שיקדם אותי בחיים, וממילא קל יותר לקבל אותו בשמחה ולהתמודד איתו. במושגי הקבלה, פנימיות הבינה היא השמחה ויש בה כח ‘להמתיק דינים’. תובנה בהירה ‘לווה’ מהפתרון והשינוי העתידיים כדי לשמוח כבר בהווה, והיא ממתיקה את הדין של המשבר והקושי כשהיא הופכת אותו למקור של צמיחה והתקדמות.

מבוסס על התנאי השני ב”כללי החינוך וההדרכה” של אדמו”ר הריי”צ מליובאוויטש

פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו.