מכון גל עיני
בְּיוֹם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר י֔וֹם נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָּרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵיה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט נַפְתָּלִי, שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי, אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:
נפתלי, אחרון המקריבים, חוזר ליסוד הראשון של עם ישראל – “נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו של נפתלי”[1] – והוא מקריב על סדר האבות והאמהות. נפתלי מלמד את הכוונה הפשוטה והבסיסית ביותר – כוונה בכל מצוה להתקשר ולזכור את שלשת האבות וארבע האמהות. לשרש נפתלי שייכים היהודים הטובים, השלמים והיראים, שקשה להם לבחור צדיק אחד מסוים – בעל כיוון ודרך מוגדרת, המתבטאת בכוונות המיוחדות והמסוימות שבהשראתן נעשית כל עבודת ה’ – והם אוהבים את כל הצדיקים ומזדהים עם כל מורשת עם ישראל.
יהודים כאלו ניחנו באמונת צדיקים תמימה ואהבה לכל הטהור והקדוש במורשת ישראל, ללא יכולת ליצור ‘סדרי עדיפויות’, ובכל מצוה שלהם הם מכוונים להתקשר לאבות ולאמהות ועמם לכל צדיקי הדורות. בכוונה זו בכל מצוה מביאים לידי ביטוי את הקדושה העצמית שבטבע ישראל. ב־יב ניסן צריך להתכלל עם פשטות זו גם מי שמכיר בצדיק שהוא “חד בדרא” ומתקשר אליו ואל הנהגתו היחודית.
[1]. במדבר רבה יד, י.
