יוּהוּ, אני פה!

בין היחסים השליליים לחיוביים יש מצב בינים שנקרא 'פנים באחור', בו אחד מבני הזוג מפנה פניו אל השני אך השני משיב לו את גבו. לפי החסידות, גם כאן יש תקוה. מאמר שמיני ואחרון בסדרה.

“אני משקיעה כל היום בבית ורק מייחלת לקצת יותר יחס ממנו, אבל הוא כל כך שקוע בעצמו…” “אני מנסה להגיע אליה אבל היא מרוחקת, כאילו היא ויתרה עלינו…”

בטורים הקודמים סקרנו צדדים שונים של דגם היחסים המתוקן המכונה “פנים בפנים”. אך שאלה חשובה אחת הזנחנו: מה קורה כאשר אחד מבני הזוג עשה את השינוי, הסב פניו אל בן זוגו וביקש את פניו, ואילו הלה עדיין שקוע בשלו ומפנה לו עורף? מה מועילה עבודת בן הזוג האחד אם השני לא משתף פעולה? מצב זה נקרא בחסידות פנים באחור, ודורש התייחסות מיוחדת.

הסתר פנים

מציאות של פנים באחור היא מאד נפוצה, ולמעשה, כמעט כל מעבר לקשר של פנים בפנים עובר דרכה. מדובר כמובן במצב מאד מתסכל: כל השתדלותנו ואיתותנו אינם נרשמים לכאורה אצל בן הזוג. אנו באים לקראתו, מתעניינים בו, מחפשים את קרבתו – ואילו הוא בשלו, לא רוצה, או לא מסוגל, להשיב לנו יחס דומה.

אך כמו בכל התמודדות בחיינו, אסור לומר נואש. יש להבין שברגע שאחד מבני הזוג עורך שינוי בגישתו למערכת היחסים, אזי כמו במערכת אקולוגית הדבר משפיע על ה’אקלים’ הזוגי כולו. לפיכך, כשבן זוג אחד מחליט לקחת את הזוגיות בידים, הוא מעלה את מערכת היחסים כולה על פסים חדשים של תיקון והבראה. גם אם הצד השני אינו שותף פעיל עדיין, האוירה החדשה בהכרח אופפת אותו ומחלחלת לתוכו.

בנוסף, החסידות מסבירה שכאשר מישהו מביט בנו מאחור, המבט ‘מדגדג’ בעורפנו וגורם לנו להפנות את מבטנו. על הצד החפץ בקשר פנימי עם בן זוגו לא ליפול ממראה העורף העיקש המופנה אליו, אלא להמשיך ולהישיר לתוכו מבט אוהב, המאמין בַּפָּנים המסתתרות אי שם בִּפְנים. אכן, את הביטוי ‘פנים באחור’ עצמו ניתן להבין גם כרומז לפנים בתוך האחור: יש להאמין שמבעד לגב המופנה אלינו מסתתרים פנים הרוצות אותנו, ובמבטנו לבקש אותם (כמו “את פניך ה’ אבקש”). יחס זה ירכך כביכול את העורף הנוקשה ויאפשר לפנים המסתתרות מאחוריו להתגלות לנו.

עזרה במחבואים

עד כה דיברנו על המעבר מאחור באחור לפנים בפנים כמתרחש על ידי פניית בני הזוג זה אל זה. אך למעשה, בקבלת האר”י מובא תיאור אחר ומפתיע יותר, הקשור לנושאנו.

לפי האר”י האיש כלל אינו זע ממקומו, לפחות כלפי חוץ. גברים, מה לעשות, הם קצת ‘גלמים’ וברגע הראשון לא ממש קולטים שהקשר הוא חיצוני יחסית למה שהוא עוד יכול להיות. מי שנעה היא רק האשה, והיא עושה זאת בשני שלבים: בשלב ראשון היא נעמדת לצד האיש, קצת כמו שהיה בשעה שעמדו בחופה. מדובר בהתגייסות ראשונית לתיקון הזוגיות, המשיבה לבני הזוג תחושת רעות ואחוה של שותפים לדרך. בשלב השני נעמדת האשה חזיתית מול האיש – עמדה שיש בה מן החיבור והעימות גם יחד. גבר אמנם אמור לחזר אחר אבידתו; אך אם המחפש במשחק המחבואים אינו עושה את עבודתו אין ברירה אלא לצאת מהמחבוא, להכניס עצמנו לשדה הראיה שלו ולומר לו (באהבה רבה) “יוּהוּ, אני פה!” או-אז סוף-סוף קולט האיש שעד כה לא ממש ראה את אשתו, ועושה את הסיבוב המנטלי שלו: מכוונן עצמו מחדש ליחס עמוק ופנימי יותר לזוגתו.

המצב בו אחד מבני הזוג זז והשני עומד במקום (לרוב העומד הוא הגבר כנ”ל, אך לפעמים התפקידים מתחלפים וזו האשה) אף הוא סוג של יחסי פנים באחור. אך כפי שהאר”י מתאר, אין זה מקרה אבוד. הצד שזז פשוט צריך לעשות סיבוב, ראשית לעמוד לצד השני כחבר ואז להציב עצמו מולו ולהזכיר לו את קיומו.

אם נאמין מספיק בפנים של בן זוגנו בסוף גם הוא יאמין בהם, והם יתגלו.


דילוג לתוכן