תהיה מי שאתה

“אני אוהבת אותו, אבל יש דברים אצלו שמשגעים אותי, ולא משנה כמה אני אומרת לו הוא לא משתנה…” “אני אוהב אותה, אבל יש בה משהו אחד שאיני יכול לסבול, היא חייבת להפסיק עם זה…”

הגענו לפרק האחרון בסקירה שלנו של הבחינות השונות בהן צריך ללמוד כיצד לעבור מיחסי ‘אחור באחור’ ליחסי ‘פנים בפנים’, הפרק המסכם. הספירה האחרונה נקראת ספירת המלכות, ולתוכה מתנקזת העבודה של כל הספירות הקודמות. במערכות יחסים, כאן נשאלת השאלה שהיא אולי המהותית ביותר: סביב מה הכל חג, סביבי או סביב בן זוגי?

כאשר אנו בקשר של פנים-בפנים, בן הזוג אינו רק מולי; הוא במרכז שדה הראיה שלי, ופרטי החיים השונים מתארגנים סביבו. כל סטיה של מעלה מכך היא כבר תזוזה לתוך שדה האחור-באחור, פסיעה של צעד לכיוון הצבת עצמנו במרכז. תכלית הקלקול הזה היא שהישות העצמית שלנו הופכת להיות חור שחור של רצון לקבל (ולקחת), השואב לתוכו כל שארית אור.

להיות מלך

השם ‘מלכות’ פירושה שתיקון בחינה זו קשור ביכולתנו להיות ‘מלכים’ – אנשים בעלי השפעה המובילים את המציאות. הגרסה השלילית של זה נוצרת כאשר (בדרך כלל לא במודע) אנו אוחזים בדימוי עצמי לפיו אנו מעין מלכים מפונקים שהמציאות צריכה לספק את צרכינו. אם היא לא עושה זאת, הרי שהבעיה היא בה, ועלינו רק לסמן באצבענו ומיד המשרתים יחליפו את המנה שלפנינו. דבר זה גורם לנו לרצות לשלוט בבן הזוג, להתאים אותו לציפיותינו, ומקשה עלינו לקחת את הקשיים המתעוררים בקרבנו מולו לעבודה פנימית.

היינו מצפים שהגרסה החיובית תהפוך את בן הזוג למלך ואותי למשרתו. אך לא כך: תיקון המלכותיות הכוזבת אינה הדחת עצמנו מכס המלכות, אלא החלפת ראש לגבי משמעות ההיוֹת מלך. מלך אמיתי אינו חושב כיצד צריך לשרת אותו, אלא בדיוק להפך – מציב לנגד עיניו את טובת אנשיו וחושב כל היום כיצד להיטיב עמם. הצבת בן הזוג במרכז אינה הערצתו או סגידה שלו (שזה סתם מעבר נידון לכשלון מקיצוניות אחת לאחרת), אלא התרכזות בשאלה, כיצד אני יכול לעזור לו להיות מי שהוא?

העובדה שספירת המלכות מזוהה עם אבר הפה מלמדת אותנו שדבר זה מתחיל עם תיקון הדיבור. את שלל הדיבורים המסתננים מתוך פינו, שבאופנים אלו או אחרים עוקצים או מבקרים את בן הזוג, עלינו להחליף בדברי אהבה וחסד, המעצימים אותו ומביעים את רגש ההודיה שלנו לבן הזוג על כל מה שהוא נותן לנו.

נתינת מקום

לפי הקבלה, שש הספירות הקודמות שסקרנו מקבילות לימי השבוע, ואם כן ספירת המלכות היא כנגד יום השבת. בשבת ה’ לכאורה לא ברא דבר, רק פסק ממלאכת הבריאה. אך בכך הוא נתן לעולם את המתנה החשובה מכל: מתנת ההרפיה והאמון, נתינת המקום לעולם להתפתח בקצב שלו. באותו אופן, מרכיב יסודי מהצבת בן הזוג במרכז היא לתת לו להיות בדיוק מי שהוא, בלי לנסות לשנות אותו.

אנשים רבים מתקוממים מול האמירה החסידית הידועה, שהפגמים שאני מוצא בזולת אינם אלא בבואה של פגמיי שלי, ושלפיכך עלי לוותר לגמרי על תיקונו ולהתמקד בתיקון עצמי. כיצד אפשר לומר זאת, הם מתרעמים, כאשר אנשים סובלים ממגרעות כה בולטות ו’אובייקטיביות’? מדוע לדרוש מאדם מתוקן לשנות עצמו כאשר הבעיה היא בבירור בזולתו?

טענה זו מחמיצה את הנקודה. אין כוונת החסידות לטעון שהבעיות שאני רואה בבן זוגי הן בהכרח פרי דמיוני, אלא רק שאין זה תפקידי לעבוד עליהם. יתרה מכך, הקושי שיש לי מול חסרונם אף פעם אינו קושי ‘אובייקטיבי’ באופן טהור, אלא נקודה של קשיות פנימית בתוכי שהמפגש עם בן הזוג שלי חושף בתוכי, על מנת שאוכל לאתר ולרכך אותה. החולשה שאני מזהה בבן זוגי מאותתת ולו על שמץ מאותו דבר הקיים אצלי, שלא הייתי מודע אליו אלמלא המפגש בינינו. עלינו לראות בבן הזוג שלנו כשליח הנשלח אלינו בהשגחה פרטית על מנת לעזור לנו לצמוח ולהיתקן.

או-אז, כשאתה לומד לקבל את בן הזוג שלך לגמרי, בלי שום שיפוט, השוואה או מדידה, קורה פלא ‘שבָּתי’: נתינת המקום נוגעת בו ומרגשת אותו כל-כך, שהיא מעוררת בו רצון, “כמים הפנים לפנים”, לבוא לקראתך ולהשתנות עבורך. בשפת הקבלה, דבר זה הוא בסוד המעבר מ”אור ישר”, הקשור בעבודה שלי, ל”אור חוזר”, המאיר מעצמו כתגובה אליה. “מי שטרח בערב שבת” בתיקונו העצמי, “יאכל בשבת” – יהנה מההשתנות הטבעית של בן זוגו כתגובה אליה.