יוצא מן הפרט!

מושג חשוב בתורת החסידות הוא "תשובה על התשובה"[1]: על כל בעל תשובה שחזר בו מעברותיו או סגנון חייו השגוי, לעשות תשובה נוספת, על גבי התשובה הקודמת שלו. ההסבר הוא, שכל מהלך של תשובה שאנו עושים הוא בהכרח מוגבל ואינו מחלחל לכל רבדי הנפש, ולכן יש צורך כל הזמן לחזור מחדש בתשובה ברובד עמוק יותר. כך למשל, לעתים רבות אדם מקבל על עצמו עול מצוות, מתחיל להתפלל ולשמור שבת וכשרות, ואף משנה את לבושו החיצוני, אך מבחינת תיקון המידות שלו נותר מחוספס ושקוע בעצמו. על אדם זה לעשות סיבוב נוסף של תשובה, והדבר כולל תשובה על תשובתו עד כה, ששמה דגש גדול מדי על החיצוניות.

עקרון התשובה על התשובה בצורתו זו חשוב ביותר. הוא נותן מענה לסכנה הקיימת בחזרה בתשובה, שהיא תיקון תחום אחד בנו בעודנו מזניחים תחומים אחרים. הוא מחולל ספירלה אינסופית של תיקון ועידון עצמיים, כל פעם במישור פנימי ודק יותר, וראוי לכולנו ליישמו בחיינו. אך כעת ברצוננו להציע לו פירוש נוסף, שונה מזה המקובל, שנועד להעשירו ולהשלימו.

תשובה כללית על התשובה הפרטית

תהליך התשובה על התשובה כפי שהצגנו אותו מתנהל כולו בתחום הפרט. בעל התשובה מתקן את דרכיו, ואז שב ומדייק ומהדר וכן הלאה, אך הכל נותר בתחום התיקון העצמי האישי שלו. עבודת התיקון העצמי חשובה ואין-סופית, אך אם אנו נותרים רק בה (עסוקים כל היום בשאלות, כיצד אהיה אדם יותר טוב, כיצד אנצל את זמני נכון יותר וכו') הרי שבמעין 'הפוך על הפוך' אנו נמצאים חגים במעגלים סביב ערכי האגואיזם והאינדיוידואליזם – שעליהם, יותר מכל, יצאנו לעשות תשובה.

אין ספק שהחוזרים הטיפוסיים בתשובה ממתיקים במידה מסוימת את המים המרים של האנוכיות המודרנית, בראש ובראשונה בכך שהם מתמסרים לחיי משפחה נאמנים ולגידול ילדים; אך ההיצמדות הבלעדית למישור הפרט עלולה להפוך לערוץ המזרים מים אלו לתוך החיים הדתיים במלוא עוזם ומרירותם. בעל התשובה נחלץ מדל"ת האמות של האינדיוידואליזם התלוש, אך מסתכן בהסתגרות מחדש בדל"ת האמות של חיי הקדושה המשפחתיים והקהילתיים שבנה לעצמו. בלשון מעט בוטה, הוא עלול להמיר מימוש עצמי חילוני במימוש עצמי 'דתי'.

כאן משתלבת המשמעות החדשה של המושג תשובה על התשובה. ניתן להבין מושג זה כקורא לעשיית תשובה כללית על התשובה הפרטית. בנוסף לתיקון העצמי ההולך ומעמיק, על כל בעל תשובה לעצור ולשאול עצמו: האם אני חותר גם לטובת תיקון הכלל – שיפור חיי הציבור היהודיים? עליו להרחיב את שדות הראיה והעשיה שלו מתחום רשות היחיד אל תחום רשות הרבים. זה מתחיל מהמעגל הסמוך של חיי הקהילה, אך בהחלט לא נגמר שם. רשות הרבים מתפשטת החוצה עוד ועוד ומעלה שאלות נוספות: כיצד אמורה להיראות ציבוריות יהודית מתוקנת? מהי חברה שאינה רק "מדינת היהודים" אלא מדינה יהודית, שלא לומר תורנית? ואף מעבר לכך, כיצד "לתקן עולם במלכות ש-די", כלומר – מה מציעה היהדות לעולם כולו?

מדוע התשובה הכללית היא על התשובה הפרטית? כי בה עצמה גלומה התכחשות מסוימת לכלל. במידה גדולה, בעל התשובה המבקש להכניס עצמו תחת כנפי השכינה הוא כ'פצוע מלחמה' הנמלט מרשות הרבים על סכסוכיה, ומבקש עיר מקלט ברשות היחיד של הקדוש-ברוך-הוא. הוא רוצה לעבור מעולם כוחני וצעקני לעולם טהור ושקט של עבודה פנימית, להיות ניזון מדפיה הצחורים של התורה הנצחית במקום מדפיו הצהובים של העתון היומי. בקשה זו מובנת וגם כנה וראויה. דא עקא, שרשות הרבים אינה הולכת לשום מקום. היא נותרת שם בחוץ במלוא חיצוניותה ובלבוליה, ומחכה לישועה. גם אם אנו מסייעים בפתיחת שערי עולם הקדושה בפני רבבות האנשים הפרטיים שבה, שאלת הציבוריות היהודית נותרת ללא מענה. במובן זה, בתשובה הראשונה, הפרטית, יש ממד של הזנחת הכלל שיש לעשות עליו תשובה. תשובה שלמה באמת מוכרחה לחזור גם אל שדה מיותם זה ולשאול, כיצד ביכולתנו לרוממו ולקדשו? כיצד ביכולתנו להביא את האור המיוחד של הקדושה שטעמנו בתהליך התשובה שלנו, ולהפוך אותו לנחלת הכלל, כך שגם בחיי הציבור יגע אורה הטוב של התורה?

תשובה כללית, השגחה פרטית

אפשר לגשת אל הדברים גם כך: כלל באמונה הוא, שכל מה שקרה לנו בחיים היה בהשגחה פרטית ויועד למטרה מסוימת. דבר זה כולל גם ובמיוחד את כל השנים שבעלי התשובה בילו מחוץ לתחום הקדושה, מי יותר ומי פחות. "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'"[2]: כל ההשכלה, הכשרון והנסיון שצברנו בשנים אלו ניתנו לנו משמים על מנת שנעלה אותם עמנו ברגל אל עולם הקדושה ונשתמש בהם לשם שמים. עד כאן הדבר כבר גלוי וידוע היום לרוב בעלי התשובה, ובאמת, ברוך ה', אנו עדים היום לבעלי תשובה רבים השבים לעסוק בכשרונותיהם ובתחומי השכלתם בתוך העולם הדתי, ובכך מעשירים אותו. 

אך ישנו דבר נוסף שניחנו בו בעלי התשובה ובינתים אינו מתבטא כל-כך בתשובתם. בעלי התשובה השתייכו לקבוצה המובילה את חיי הציבור והמדינה. קבוצה זו אינה 'מגזר' המזדנב מאחורי המשפיעים או נתלה בהם, אלא יודעת כי עליה מוטלת האחריות לעצב את גורל החברה והמדינה. תודעה זו צרובה כביכול בדנ"א הביוגרפי של בעל התשובה. גם אם לפני תשובתו הוא לא עסק בפועל בפעילות חברתית או פוליטית, העובדה שגדל בחברה השלטת, בן ונכד לחלוצים ולמייסדים, הטביעה בו מילדותו, ולו בתת-הכרתו, הלך חשיבה רחב-דעת המבין כי אין על מי 'להפיל' את משימת ניהול החברה, ואין הדבר תלוי אלא בו. סוגיות 'כלליות' כמו בטחון, כלכלה, פוליטיקה, חינוך וכל נושא חברתי אחר, הן סוגיות שבמוקדם או במאוחר יש לטפל בהן – פשוט כי אין מישהו אחר שיעשה זאת.

הבעיה היא, ש'גנים מנהיגותיים' אלו, אם בכלל היו ניכרים קודם לכן, נדחקים לגמרי אל מתחת לפני השטח במהלך החזרה בתשובה. הסיבה היא, שבכניסתו לעולם הדתי נהיה בעל התשובה 'שפוט' של אחרים, פעמיים: פעם אחת מול הדתיים הותיקים, שלעומתם הוא 'אאוטסיידר' המנסה להדביק פערים; ופעם שניה כי הציבור הדתי כולו מהווה מיעוט בתוך מסגרת מדינית המנוהלת בידי אחרים, ויודע כי האחריות הסופית לניהולה נופלת עליהם. כתוצאה, כל 'ראש גדול' חברתי שהיה לו הולך ומתכווץ יותר ויותר, עד שנהיה 'ראש קטן' פרטי העובד רק על התפתחותו האישית.

אבל אם כל מה שקרה לפני התשובה היה בהשגחה פרטית, הרי שגם הגנים המנהיגותיים הוטבעו בבעל התשובה בהשגחה פרטית! הסיבה שגלגלו משמים שה'גרסא דינקותא' שלו תהיה של בן לציבור האחראי והמוביל, היא כדי שבהגיעו לעולם התורה הוא יביא עמו תודעה זו ויוציא אותה לפועל – יכניס לציבור הדתי את הראש הגדול החושב על ניהול החברה כולה, על כל מגזריה ובכל הרמות. האם באמת סביר שה' 'יבזבז' כל-כך הרבה שנים בחייו של בעל התשובה על העולם החילוני, רק כדי שכל ארמונות החול הללו יימחו בגל של קדושה נוראה? ברור שלא: רצונו שבעל התשובה יקים מחדש את הארמונות האלו בקרקע של קדושה, כולל עצם החשיבה ה'ארמונית' על ניהול החברה כולה.

ממילא ברור, שכל ה'קונספט' המוכר של בעלי תשובה לפיו הם אמורים להסתגר ולהעלם מן העולם, נכון רק לגבי השלב הראשון של התשובה, בו הם מתכנסים כדי לתקן את עצמם. צריך לחשוב על תקופה זו כמעין 'חדר חושך' אליו נכנסים כדי לפתח רעיונות, רגשות ורגישויות שאינם יכולים לצאת לאור תחת מבטה הנוקב של החברה הסובבת. אך מחדר חושך צריך בסופו של דבר לצאת ולהעניק לעולם את ה'תמונות' שפיתחנו בו! תכלית התשובה אינה להסתתר בעולם הדתי, אלא להתגלות בעולם הכללי ולהביא אליו את אור הקדושה שבדת.

דוד המלך (שהיה גם מלך וגם בעל תשובה) כתב בתהלים, "הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועֹז"[3]. ה' לא רוצה ילדים קטנים, אפילו לא ילדים קטנים טובים נוסח "ילד טוב ירושלים". בנוסף לשפלות ולענווה של בעלי התשובה ועל גביהן הוא רוצה "בני אלים" – ילדים גדולים בעלי "עזות דקדושה" המרהיבים עוז להביא את אורו לכל מקום בעולם. ואפשר לדרוש, שה' רוצה דוקא את הבנים של ה'אלים'-אלילים מהעולם החילוני – בניהם של מנהיגי החברה ומעצביה – שיחזרו בתשובה ויתנו לו "כבוד ועֹז": כבוד בכך שיקדשו שם שמים ברבים בחזרתם, ועוז בכך שיכנסו לנעלי הוריהם ויקימו לו רשות הרבים שתבטא אותו.

תפילה בקול רם

לכיוון חשיבה זה השלכה מרחיקת לכת על תנועת התשובה כולה. כן, ברוך ה', היום כבר אפשר לדבר על תנועה של תשובה: מבעלי תשובה בודדים שעלו לרגל לעולם הדתי, איש איש ממקומו, הגענו לקבוצה גדולה של מאות ואלפים, שחלקם אף החלו להתאגד ולהגדיר עצמם כציבור בעל אופי משלו, הזקוק למוסדות חינוך משלו, במת ביטוי משלו ואפילו קהילות משלו.

אך גדילה כמותית ותודעת ציבור אינן מספיקות. תתכן קבוצה גדולה ואף מגובשת של אנשים, שהלך החשיבה שלהם הוא עדיין הלך חשיבה אינדיוידואלי. קבוצה זו אינה ציבור אלא אגד פרטים, וממילא קהילותיה תצמחנה אנשים בעלי תודעה אינדיוידואלית. תודעה של ציבור נוצרת כאשר 'עוברים פאזה' ומתחילים לחשוב במונחים של כלל: לא רק, "כיצד נכון לכל אחד לגדול לפי התורה", אלא גם, "כיצד מתנהלת חברה מתוקנת לפי התורה, בכל רמות הארגון שלה".

הראש הכללי שובר עצמו על כל המדוכות האקטואליות, מגבש דעה ומדיניות לגביהן, ונע לעבר לקיחת אחריות על יישומן. על בעלי התשובה לשאול עצמם: אם מחר יופקדו בידינו המפתחות לניהול המדינה, האם נדע מה לעשות עמם? האם יש לנו מדיניות מגובשת, אפילו חלקית, לגבי השאלות שהממשלה והכנסת דנות בהן? האם התורה שלנו יכולה לסייע לנו בגיבוש תפיסת עולם מדינית, כלכלית, בטחונית וחינוכית, עם מדיניות פנים ומדיניות חוץ? אלו הן שאלות גדולות ומבהילות, אך אם ברצוננו לחשוב על תהליך התשובה ככזה שנועד לחרוג אל מעבר לשדה הפרט ולהפוך לכוח מוביל אמיתי בחברה, בשלב זה או אחר נצטרך להתמודד עמן. 

לפי ההלכה, כאשר יהודים מתקבצים יחד ומגיעים לעשרה, הגידול בכמות הופך להיות קפיצה באיכות. עשרה יהודים הם יותר מאשר עשר פעמים אחד, אלא יש להם גדר חדש של ציבור, שיש בו השראת שכינה ומאפשר תפילה בציבור. והנה, ההבדל הבולט בין תפילת היחיד לתפילה בציבור הוא, שתפילת היחיד היא בלחש בעוד בתפילת הרבים חזרת שליח הציבור היא בקול רם. הטעם לדבר לפי האר"י הקדוש הוא, שבזמן התפילה בלחש "יש פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות" אבל בחזרת הש"ץ כבר "אין פחד מן הקליפות ולכן אומרים אותה בקול רם"[4].

מה זה אומר? תפילת הלחש הפרטית היא כמו אדם הבא לבקש דבר מאת המלך, אבל ירא שמא הסובבים יקטרגו עליו או יבלבלו אותו, ולכן ניגש סמוך למלך ומדבר אליו בלחש. באותו אופן, התודעה של התשובה הפרטית היא שאנו נמצאים ב"סביבה עוינת", העולם שסביבנו מתנגד לקדושה, ולכן עלינו לגשת אל המלך בלחש ולשטוח איש איש את בקשתו המיוחדת. אפילו אם מליון יהודים מתפללים כל אחד בביתו ואינם מצטרפים למניין, התפילה של כל אחד היא בקשה פרטית בתוך עולם ש"הקליפות" שולטות בו.

תפילת שליח הציבור בקול רם, לעומת זאת, היא כאשר ניכר שכל העומדים לפני המלך באו לבקש את אותה הבקשה, ואם כן הם יכולים לפנות בריש גלי ובאין מפריע באמצעות נציג. באותו אופן, תודעת התשובה הכללית היא, שהמציאות הסובבת היא כלי מתאים לאמירת דברים שבקדושה בקול רם. תודעה זו היא כמו של מנין שיש בו מעין 'השראת שכינה', המטהרת את כל האוירה ומסלקת את הפחד מן ה"חיצונים".

אף תנועת התשובה צריכה להתפתח מתופעה של יחידים ה'מתפללים בלחש', לתנועה חברתית שאינה חוששת מהעולם החיצוני אלא מעיזה לומר בו את דברה בקול רם. אין שאלה, שלא לכולם מתאים להיות מנהיגים ומובילים חברתיים; אבל כולם כן יכולים להתחיל לחשוב בתודעה של ציבור מוביל. באם תינקט תודעה זו, אזי אט אט יגיחו מן ההמון גם שליחי הציבור המתאימים, המסוגלים לומר בקול רם את דברי הקדושה שכולם יענו אחריהם, 'אמן'.

חזרה אל הפרט

הציור לפיו בעלי התשובה הופכים להיות מנהיגים חברתיים הוא כמובן עדיין קלוש ורחוק. אך הסיבה שהצענו שנחשוב עליו כאן אינה שהוא הולך לקרות בקרוב, אלא כדי שנבצע באמצעותו תרגיל מנטלי: להניח שהוא עומד לקרות בקרוב, על מנת שנאלץ להתמודד עם השאלות שזה מעלה. המטרה היא להרחיב את שדה התודעה שלנו עד שיכלול גם את האופק הזה. על בעלי התשובה להניח שהעתיד בידיהם, שבבוא היום הם שישלטו במדינה ויובילו את העם, ולשאול עצמם: איזה מענה נוכל לתת לכך? בדרך זו יהפוך החלום אט אט למציאות.

אכן, אף שהדבר אינו נמצא בעתיד הנראה לעין, עצם הרעיון שהוא יקרה אינו תלוש מהמציאות: ציבור בעלי התשובה הוא אולי היחידי היכול לגשר באמת על השסעים בעמנו – בין דתיים ולא-דתיים, בין ימין ושמאל, בין לאומיות לאוניברסליות. אם לא נשליך מאחורי גבנו את אוצרות החילוניות אלא נעלה אותם אל הקודש, הרי שבידינו כוח יחודי של ממש להפגיש את העולמות ולחברם, ודבר זה יעבור גם לילדינו בדור הבא[5].

למעשה, אם נתבונן בחווייתם הראשונית ביותר של בעלי התשובה בדורנו, ניווכח עד כמה ממד התשובה הכללית נוכח בה. בתחילת דרכו, בטוח בעל התשובה של דורנו שכאשר הוא יחזור בתשובה, העולם כולו יתהפך עמו. כולם יחזרו בעקבותיו בתשובה, לא יתכן אחרת! ברבות הזמן, חוויה זו דועכת בקרבו (וטוב שכך, שכן עליו להזכר במקומו האמיתי בעולם); אך בעירתה בהתחלה מעידה על כך, שבמובן משמעותי מאד, תשובתו הפרטית שזורה מראשיתה עם חזון התשובה הכללית. יעדינו צריך להיות להצית מחדש אש יוקדת זו של תחילת התשובה בהמשך הדרך, הפעם בתוך כלים תודעתיים בוגרים ומפותחים.

נסיים בסיפור מוכר, עם 'טוויסט' מפתיע בסופו. הסיפור הוא על אותו אדם שרצה לתקן את כל העולם, אך לאחר זמן מה גילה שהמשימה אינה לכתפיו, העולם מלא בבעיות רבות וגדולות מדי, והחליט לתקן רק את מדינתו. אך לאחר זמן מה הוא הבין שגם פרויקט זה הינו למעלה מכוחותיו, ועליו להתמקד בעירו בלבד, וכן הלאה – מתיקון העיר לתיקון השכונה, מתיקון ועד הבנין לתיקון משפחתו שלו, עד שלבסוף התייאש מכל המשימות האלו והחליט לתקן את עצמו בלבד. הסיפור מוכר, אך אנו רוצים להוסיף לו 'אחרית דבר', מעין סוף שאחרי הסוף: אחרי כמה זמן בו שקד על תיקון עצמו, גילה אותו אדם שגם אישיותו שלו היא בור ללא תחתית של פגמים ובעיות נפשיות, שהוא לעולם לא יצליח לפתור לגמרי. אי לכך, החליט האיש, אין יותר תירוץ למה לא לתקן את העולם כולו! הוא שב להתמסר לכך כבתחילה, רק שהפעם עשה זאת באופן שלא דילג על התיקון העצמי שלו, אלא כלל אותו.

פיתוח מפתיע זה לסיפור הקלאסי אינו רק המחשה מדויקת של המעבר מתשובה פרטית לתשובה כללית, אלא גם נותן מענה לשאלה, האם התשובה הכללית לא תבוא על חשבון זו הפרטית? הרבי מליובאוויטש חזר והדגיש באזני חסידיו, כי תיקונו השלם של הפרט והשגת שלמות אישית מושגים בצורה הטובה ביותר דוקא כאשר אדם אינו נובר בעמקי נשמתו, אלא יוצא החוצה ומתגייס למען הכלל. כאשר אדם מניח בצד את בעיותיו ומתמסר למציאת שליחותו בעולם ולביצועה, הוא מחבר את נשמתו עם שורשה הגבוה ביותר, עם היעוד שלה, ומוצא כי הוא עולה על פסים של הבראה. התשובה הכללית מביאה להגשמתו המלאה של התיקון העצמי הפרטי.

בברכת שנה טובה לנו ולכל עם ישראל: שתהא שנת עומקא דלבא (תפילה מעומק הלב לשינוי אמיתי), תהא שנת עזות דקדושה (יציאה נועזת לתיקון החברה), ולבסוף תהא שנת עת דודים (יחוד כנסת ישראל עם הקדוש-ברוך-הוא ביחוד שלם).