מתי תמלוך בציון

באחד הרגעים הנשגבים בתפלות השבת, אנו אומרים “מתי תמלוך בציון… תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך”… מתי באמת נגיע לבנין בית המקדש בירושלים? אנו מתפללים שהדבר יקרה “בקרוב בימינו!”, אבל מהי הדרך הנכונה להגיע לכך?

התשובה נמצאת בפרשה שלנו (ראה), שאחד הנושאים המרכזיים בה הוא בית המקדש. המשכן הזמני שעשה משה רבינו, אשר הולך עם בני ישראל במדבר, עתיד לפנות את מקומו לבית-הבחירה, מקום אחד ומיוחד שבו תהיה מרוכזת עבודת השם, “המקום אשר יבחר ה'” – ביטוי החוזר בפרשה פעמים רבות (שבע פעמים בצורה מדויקת זו, עוד שבע פעמים “במקום אשר יבחר ה'”, ועוד פעמיים “במקום אשר יבחר” – סך-הכל 16 פעמים!).

והנה בהופעות הראשונות של “המקום אשר יבחר ה'” מתברר שכדי להגיע לבנין המקדש במקום הנבחר צריכים לעבור כברת דרך: “וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הוי’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם…” – תחילה נכנסים לארץ, כובשים אותה ויושבים בה, עד למנוחה מכל האויבים מסביב, ורק אחר כך מגיעים אל המקדש, כמו שמפרש רש”י: “‘ועברתם את הירדן וישבתם בארץ’ – שתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו. ‘והניח לכם’ – לאחר כיבוש וחילוק ומנוחה מן הכנענים… ואין זו אלא בימי דוד. אז ‘והיה המקום’ וגו’ – בנו לכם בית הבחירה בירושלים”.

מדוד לשלמה

רש”י מפנה אותנו אל דוד המלך, שלאחר שהומלך על כל ישראל וקבע את ירושלים לעיר הממלכה, מיד בקש לבנות את בית המקדש, ככתוב בספר שמואל: “ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל איביו [ממש כמו הכתוב אצלנו ‘והניח לכם מכל איביכם מסביב’]. ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים ישב בתוך היריעה [והגיע הזמן לבנות את בית הקבע, בית המקדש]”[1].

אם כבר, אנו מכירים את המשך הסיפור, שלבסוף ה’ מנע מדוד לבנות את בית הבחירה. ההסבר הפשוט לכך הוא מאותו הטעם: אמנם היתה מנוחה מסוימת מן האויבים, אך עדיין לא מנוחה שלמה ובטוחה, ככתוב בהמשך ספר שמואל שהיו לדוד עוד מלחמות. רק כאשר יאסף דוד אל אבותיו, ושלמה בנו ימלוך תחתיו, אז יגיע “תור השלום”, תור המקדש.

זהו גם פירוש דברי דוד עצמו בספר דברי-הימים[2] “ויהי עלי דבר ה’ לאמר, דם לרֹב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני” – לא כבקורת, אלא כהסבר לכך שעוד לא הגיע זמן המנוחה. וההמשך: “הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב [כמו בפסוקים אצלנו] כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי…”. בימי שלמה תהיה “מנוחת שלום” לישראל ואז גם הקב”ה יגיע, כביכול, אל מנוחתו בבית המקדש (הנקרא גם “בית מנוחה”[3]).

תכנית שלשת השלבים

מדוע כל כך חשוב שבנין המקדש מגיע דוקא לאחר תקופת המלחמות?

כדי להבין זאת, נשתמש במערכת מושגים חשובה שטבע הבעל שם טוב. הבעש”ט לימד שכל תהליך מתוקן בעבודת השם בנוי משלשת הצעדים – הכנעה, הבדלה, המתקה[4].

בתחילה, על האדם להכניע את עצמו, מתוך הכרה שהמצב הראשוני שלו, נקודת הפתיחה, אינו טוב – הרי “יצר לב האדם רע מנעוריו”[5], “עיר פרא אדם יולד”[6] עם נטיה טבעית לפריקת-עול משולחת רסן, האגו שלו משתולל באין מעצור ועליו לחשוד בעצמו ש”כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”[7]. ההכנעה היא פשוט ‘עזרה ראשונה’ לנפש, קודם כל להחליט שאני מכניע את עצמי בפני הקב”ה, כמו באמירת “נעשה ונשמע”.

לאחר ההכנעה הראשונית, על האדם לעבור לשלב ההבדלה. בכל מעשיו ודרכיו, עליו לבחון ולבדוק היטב מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. החיתוך המבדיל הופך להיות דק ומדויק יותר ויותר, עד שגם במעשה שנראה טוב מגלים סיגים פסולים שיש להסירם, וכך האדם הולך ומזדכך – הוא דוחה את הרע ומעצים את הטוב, הן במעשיו (‘לבושי הנפש’) והן בעבודת הנפש הפנימית ביותר.

רק לבסוף אפשר להגיע אל ההמתקה. בשלב הזה אנו חוזרים אל חלקים שקודם דחינו ופסלנו לגמרי, וכעת אנו מגלים שגם בהם יש משהו טוב שאפשר להמתיק אותו. כך למשל, אנו רואים לפתע שגם לחלק הרע יש תפקיד מסוים בפאזל הגדול, כמו להבליט את הטוב ולאתגר אותו (בלשון הבעש”ט “הרע כסא לטוב”).

התהליך הזה חוזר על עצמו עוד ועוד, ויש בו גם הרבה ‘התכללות’ (כמו למשל ‘הכנעה, הבדלה, המתקה’ בתוך שלב ההכנעה עצמו, וכיו”ב) – אבל, בסופו של דבר, חייבים לעבור את כל השלבים, והעיקר, אין קיצורי דרך! מאד מפתה ‘לקפוץ’ ישר אל שלב ההמתקה ולהתמוגג מנחת מכך שהכל טוב ויפה, אבל זו אשליה מתוקה ומזיקה ביותר. המתקה שבאה ללא הבדלה היא פשוט שקר, והתוצאה היא הפוכה: במקום להגיע להארה מתוקה של האדם והמציאות, נותנים ‘פתרון קסם’ שאינו מטפל בנקודות הבעיתיות אלא מנסה להכניס את הרע כפי שהוא ולתת לו ‘הכשר’ של קדושה. אבל ללא טיפול-שורש ברוע, הוא נשאר במקומו, ועכשיו – כשמקבלים אותו כאורח-הכבוד בהיכל ההמתקה – הוא ‘יונק’ עוד ועוד חיוּת מהטוב, וכך נמצא שהרע רק הולך וגדל, בעוד שאנו לא נלחמים בו, עד שיקרה כאן פיצוץ…

תור המלחמה ותור המקדש

העיקרון שלימד הבעש”ט בנוגע לעבודת השם הפרטית, נכון באותה מדה כשעוסקים בתיקון הציבור, הכלל כולו. כך ניתן לראות כיצד המודל של הכנעה-הבדלה-המתקה ‘מתלבש’ היטב על התהליך שעובר עם ישראל לקראת בנין המקדש:

ראינו שהמקדש מגיע בזמן השלום, לאחר המלחמות, וכאן מתבקשת ההשוואה: שלב המלחמות הוא ה’הבדלה’ ואילו בנין המקדש הוא ה’המתקה’. הדבר יובן היטב לאור דברי חז”ל[8] שמצות בנין המקדש מגיעה לאחר מלחמת עמלק, עליה נאמר “והיה בהניח ה’ אלהיך לך מכל איביך מסביב… תמחה את זכר עמלק”[9] – כלומר, מחיית עמלק היא השלב הסופי של המלחמות שעליהם נאמר בפרשתנו “וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב”, ואז – לאחר מלחמת עמלק – ניתן לבנות את בית המקדש. מלחמת עמלק בעיקרה אינה מלחמת הגנה, אלא מלחמת חורמה ברוע העולמי (כאשר גם לעמלק ניתנת האפשרות לחזור בתשובה, להשלים עם ישראל ולקבל שבע מצוות בני-נח, ואז אין נלחמים עמו[10]). כמו שבנפש האדם צריך כל הזמן להלחם ברע, עד שרשיו הדקים ביותר, כך עם ישראל נלחם על נפשו באויביו, עד לנצחון ולהכרתת “הקוצים הסובבים את השושנה”.

לעומת זאת, בית המקדש ודאי מתאים לשלב ההמתקה. המקדש הוא “מכון השלום העולמי”; אסור אפילו שברזל יגע באבני המזבח, מפני שהברזל משמש ליצור כלי הרג ומשחית ואילו עבודת המקדש מביאה שפע ברכה וחיים לעולם כולו. ועוד, המקדש הוא מוסד בין-לאומי מובהק, כמו שאמר שלמה המלך בחנוכת הבית הראשון, שגם הנכרים יבואו להתפלל בבית המקדש, וכן מביאים הנכרים קרבנות שהכהנים מקריבים עבורם במקדש. ולא נשכח את נבואת ישעיהו על המקדש השלישי העומד במרכז תמונת השלום העולמית, “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים…. כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”[11] – אין חזון של המתקה יותר מזה! יתירה מזו, בפנימיות התורה מבואר שכל חלקי המציאות, דומם צומח חי מדבר, כולם מתעלים בעבודת המקדש.

גם כאן, מאוד מפתה לקפוץ ישר אל חזון השלום של המקדש, אור וטוב לכל האנושות. הבה ונעמיד חזון מרהיב של “עולם חדש” ונשתף את כולם בבנין המקדש בירושלים! למה לעסוק במריבות ומלחמות, למה להיות קטנוניים? קצת ‘נעגל פינות’ ונוותר פה ושם למען השלום…

אבל קיצור-הדרך הזה לא יביא לבית המקדש שאליו אנו מצפים! אם מדלגים על שלב ה’הבדלה’, המקדש לא יהיה בית של קדושה אלא בית של טומאה, כי כל הרוע השפל שבעולם יכנס אליו פנימה… אסור לעצום את העינים ולדמיין שאנו נמצאים בגן העדן, מרחפים באידיליה ורודה ונעימה. גם בגן-העדן היה נחש, והיום – המון קיני נחשים צפעונים תאבי הרג ומלחמה. “זאבי ערב” החיים סביבנו מוכיחים שוב ושוב (למי שעדיין לא השתכנע) שעלינו לאחוז בחרב ובחנית, ובמקום נבואת ישעיה עלינו לקיים בינתיים את נבואת יואל “כֹּתּוּ אתיכם לחרבות ומזמרֹתיכם לרמחים, החלש יאמר גבור אני”[12].

הנסיון לדלג על ההבדלה ולהגיע ישר להמתקה הוא אחת השגיאות הגדולות ביותר החוזרות בהיסטוריה האנושית, שתמיד הביאו לתוצאות הרות אסון. לצערנו, יש לנו דוגמה חיה מהימים האחרונים: תארו לעצמכם “הוזה שלום” שמרוב התלהבות מחזון הנביאים על “גר זאב עם כבש” שחרר את כל החיות הטורפות מגן החיות… כך יש החושבים שאפשר להגיע לשלום על-ידי שחרור מחבלים-רוצחים מכלאם. אוי לנו משלום כזה.

אנו מצפים לתור הזהב של המלך שלמה, רק שלום מכל עבר, חכמה ודעת אלקים. אבל כדי להגיע לכך, עלינו ללמוד מדוד המלך, הנלחם באויביו ואינו מרפה עד לנצחון. כאשר יסתיימו המלחמות בכי-טוב, תבוא גם מנוחת הנפש המתאימה לעסוק במלוא המרץ בבנין המקדש, “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”[13].

מתחילים במלך

דברנו על שלב ההבדלה ושלב ההמתקה, אך מה באשר לשלב הראשוני של ההכנעה?

כאן נגיע לדברי חז”ל, שנפסקו גם להלכה: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה”[14] – כאשר מינוי המלך קודם למלחמת עמלק, ומלחמת עמלק קודמת לבנין המקדש (כמו שראינו קודם). באופן פשוט, המלך הוא שלטון אחד, המאחד את כל ישראל, וכך ניתן להלחם כראוי באויבי העם, כשם שהמלך הוא שיכול ‘להרים’ מבצע-לאומי אדיר כבניין בית המקדש.

אך לא מדובר רק במכשול טכני שצריך לפתור. באופן מהותי, מינוי מלך ישראל פירושו שאנו מכניעים את עצמנו בפני מלכות ה’. וכמובן, מדובר במלך צדיק, כמו דוד המלך וכמו מלך המשיח שאנו מצפים לביאתו – שמלכותו מייצגת את מלכות ה’ עלי ארץ, הוא עצמו נכנע ובטל כלפי ה’ והכנעתנו כלפיו היא הכנעה בפני המלך ה’.  

באופן מעשי לגמרי, ניתן להצביע היום על השלב הראשון שנדרש מאיתנו, כציבור יהודי, והוא: להתאחד כיהודים הרוצים לקיים את דבר ה’! [למרבה הצער, מדינת ישראל כיום אינה מהווה מענה לצורך הקיומי הזה של העם היהודי, שכן בהגדרתה היא אינה איחוד של היהודים דוקא, ואינה מחויבת לחוקת התורה]. זו תהיה ההכנעה הנדרשת, אך גם היא לא תבוא מתוך כפיה מאיימת אלא מתוך רצון ושמחה, “ומלכותו ברצון קבלו עליהם”. לאחר ‘תיקון המלכות’, ובעקבותיו, נוכל לסיים את המלחמות באויבים שרוצים לכלותנו. בנוגע לזה, מסתבר מאד שאם עם ישראל ינהג כראוי, מתוך “גאון יעקב”, כמעט לא יהיה צורך במלחמה ממשית, “ברצות ה’ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו”[15], וכמו שכתוב על המשיח שינצח מבלי לירות אפילו יריה אחת, ועיקר כלי-הנשק שלו הוא התפלה[16]. ולבסוף נגיע אל בנין המקדש, שהוא “בנין האומות המאוחדות” בירושלים עיר הקדש, “עיר הצדק קריה נאמנה”[17].

מִמְּקוֹמְךָ מַלְכֵּנוּ תוֹפִיעַ וְתִמְלוֹךְ עָלֵינוּ, כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ. מָתַי תִּמְלוֹךְ בְּצִיּוֹן, בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. תִּשְׁכּוֹן תִּתְגַּדֵּל וְתִתְקַדֵּשׁ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ, לְדוֹר וָדוֹר וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְעֵינֵינוּ תִרְאֶינָה מַלְכוּתֶךָ, כַּדָּבָר הָאָמוּר בְּשִׁירֵי עֻזֶּךָ, עַל יְדֵי דָוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ.