י”ט כסלו / שחרור המעצורים

מקובל שישנם שלשה אבות לחסידות: הבעל שם טוב, המגיד ממעזריטש ואדמו”ר הזקן. הבעש”ט הוא כאברהם אבינו, איש החסד והאהבה – כ”אברהם התחיל להאיר” הוא הולך ממקום למקום, מלמד אמונה ומשפיע טוב וחסד לכולם. הרב המגיד הוא כיצחק אבינו, “פחד יצחק” – מתעצם במקומו-הוא בהעמקה אחר העמקה (כחפירת בארות) והפשטה אחר הפשטה. אדה”ז הוא כיעקב אבינו, עמוד התורה – הוא נודע בגדלותו בתורה, בנגלה (כפוסק, עד שהוא מכונה ‘הרב’ סתם) ובפנימיות, והוא הראשון שהפך את החסידות ל’תורה’ שיטתית וכתובה. כיעקב נרדף אדה”ז בידי מתנגדיו, ולאחר שחרורו מכלאו פנה לחסידיו במכתב הפותח במלות יעקב (בפרשתנו) – “קטנתי מכל החסדים”.

אולם פרשת המאסר והגאולה מזהה את אדמו”ר הזקן באופן מובהק עם יוסף הצדיק, עליו נקרא בפרשות הבאות (“אלא תולדות יעקב יוסף”. היסוד, מדת יוסף הצדיק, מסיים ומאמת את תפארת יעקב). יוסף נכנס לכלא בגלל עלילה ובצאתו הפך למשנה למלך, “מבית הסורים יצא למלוך”. כך אדמו”ר הזקן נכנס לכלא בעלילה, ולאחר צאתו ‘עלה למלוכה’ בהפצת תורת החסידות ביתר שאת.

מעצר ולידה

בעומק, המאסר-מעצר משקף מחסום פנימי של הצדיק עצמו. כך מסופר שבהיות אדמו”ר הזקן במעצר התגלו אליו הבעש”ט והרב המגיד (אברהם ויצחק של החסידות), הוא שאל אותם האם עליו להפסיק את הפצת החסידות, עליה היה הקטרוג? והם השיבו: אדרבה, תצא מכאן ותגביר את ההפצה, “כפליים לתושיה”. יש אף מסורת האומרת שהמעצר לא היה בגלל הפצת החסידות אלא בגלל שלא היתה מספיק הפצה. הבירור נעשה בתקופת המעצר, וכשהסיר אדמו”ר הזקן מעצמו את המעצורים הוא יצא לחופשי ללא הגבלה.

שרש עצר מופיע לראשונה בתורה כמעצור פנימי של עקרוּת. שרה אמנו אומרת “הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה’ מִלֶּדֶת” (וממנה ‘מתפשט’ המעצור לבית אבימלך: “כי עָצֹר עָצַר ה’ בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם” – שרה עצורה ועוצרת). אך לבסוף משתחרר המעצר ושרה יולדת. גם המעצר החיצוני כובש את האדם שלא יוכל להוליד, להשפיע ולפעול, והיציאה לחרות היא לידה חדשה, כמו שיציאת מצרים היא לידת העם.

משמעות נוספת לשרש עצר היא מלכות, כמו “יורש עצר”. גם שרה (העצורה-עוצרת הראשונה) היא מלשון שררה ומלכות. על המוכן ומזומן למלכות יש קטרוג ולכן הוא מושלך למעצר, אך בזכות המעצר עצמו הוא מסיים את הבירור והופך להיות יורש העצר, “זה יעצור בעמי”.

יש עצירת גשמים, השפע נעצר וכלוא. אבל בארמית עצירה היא סחיטה – עצירה להוצאת האוצר (אצר הוא הפנימיות של עצר). מהצדיק שבמעצר מנסים ‘לסחוט’ ‘מידע מסוכן’ ולהוציא את המרדנות שבו, אבל בפנימיות המעצר ‘סוחט’ את נשמת הצדיק באופן חיובי, ומוציא ממנו את האוצרות הגנוזים ביותר.

אדמו”ר הזקן אמר “מי שישמח בשמחתי [שמחת גאולת י”ט כסלו] אוציאנו מן המצר אל המרחב”.