י’ ניסן – שבט דן: חוש בנקמה

עיקר שבחו של דן (הנחשב לפחות שבשבטים, המאסף אחר כל מחנה ישראל[1]) הוא כאשר הוא משתווה לשבט יהודה (הנעלה שבשבטים) בהנהגת עם ישראל – “דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל”[2] – דבר הקורה בימי שמשון הגבור[3]. שמשון אף קרוי “בדן”[4], להדגיש את השתייכותו השבטית. ואכן, הכוונה הפנימית של ברכת יעקב לדן מתייחסת לשמשון, ובה נזכר לראשונה שם הוי’ בתורה לאחר הפסקה של שיח פסוקים (ההפסקה הגדולה ביותר בתורה) – בתפלת “לישועתך קויתי הוי'”[5], התפלה שמקדים שמשון להפלת ההיכל על הפלשתים, כאשר ה’ מזכה אותו לקיים “ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים”[6]. וכשם שיעקב מתכוון אל שמשון בברכותיו, כך גם כוונות נשיא דן בקרבנות נסובות סביב שמשון ונזירותו.

מהו הלימוד הכללי שיש ללמוד משמשון? שמשון הוא בעל ה’חוש’ בגדולת ומעלת הנקמה. הסתלקותו מהעולם היתה בנקמת אחת משתי עיניו מפלשתים – על כך התפלל ומסר נפשו ב”תמות נפשי עם פלשתים”[7] (כאשר רבים אשר הרג במותו מאשר בחייו) – ואת נקמת עינו השניה שומר שמשון לימות המשיח[8]. חז”ל[9] מציינים שלשה דברים “גדולים” עד כדי כך שהם מופיעים “בין שתי אותיות” – בין שני שמות של ה’ – מקדש (“הוי’ מקדש א־דני”[10]), דעה (“אל דעות הוי'”[11]) ונקמה (“אל נקמות הוי'”[12])[13]. מי שיש לו ‘חוש’ בנקמה מכוון את כל מעשיו אליה.

ולשם המחשה: מסופר כי פעם שלח מורנו הבעל שם טוב את תלמידיו ללמוד דרך בעבודה מיהודי פשוט, עני מרוד, וכל מה שראו התלמידים הוא שאותו עני בשובו מעבודתו אוכל בתאבון רב קערה אחרי קערה של תבשיל. לאחר זמן, כאשר הבינו שזו הנהגתו יוצאת הדופן היחידה, שאלו אותו תלמידי הבעש”ט מה כוונתו באכילתו המרובה, והשיב להם שראה כיצד גוים הורגים את אביו, ואז נדר שהוא יהיה גדול, חזק ובריא כך שיוכל להרוג את הגוים והם לא יוכלו לפגוע בו. זה יהודי שיש לו ‘חוש’ בנקמה – שמבין את חילול כבוד ישראל בפגיעה ביהודי – ומקדיש את כל חייו להכין את עצמו למלחמה ולנקמה בגוים.

אצל יהודי משרש דן הכוונה הפנימית של כל המצוות כולן – כמו הכוונה הפנימית של כל עיסוק גשמי – היא אגירת כח (רוחני או גשמי) “לעשות נקמה בגוים”[14] באופן נכון וראוי. הכוונה הפנימית של הנקמה היא, כמובן, כוונה משיחית – “ישמח [אותיות משיח] צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע”[15]. לכן מפורש[16] כי משבט דן, המבין את מעלת הנקמה דקדושה, עתיד להיות שר הצבא של המשיח[17]. תחושת היעוד המשיחית בנקמה נובעת מההכרה שהקליפות הן המונעות את התגלות המשיח לעין כל, ולכן חשוב לנקום בהן ולהסיר את המסך המבדיל ומעכב את הגאולה (בהכרה זו נכללת גם הידיעה שהגוף העכור מסתיר על גילוי הנשמה – ועל גילוי המשיח – ומשום כך כח נקמתו של שמשון כרוך בנזירות קדושה, שתכליתה זיכוך הגוף). זו נקמה מתוך רצון לזרז את היעוד של “ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ”[18] – מתוך תודעה שכאשר יחוסלו כל המפריעים יתגלה מלך המשיח ובית המקדש ירד מן השמים.

^[1].  במדבר י, כה.

^[2].  בראשית מט, טז. 

^[3].  אמו של שמשון, צללפונית (העולה שמשון), שזכתה להתגלות המלאך כו’, היתה משבט יהודה, ובכך מתחברים השבטים דן ויהודה. שמשון דן יהודה (ראשי תבות ש־די) = 780, משולש “הוי’ אחד”, יוסף פנים ואחור, יהודה פעמים הוי’ וכו’.

קודם לכן, חיבור המיוחס בשבטים עם הפחות שבשבטים נעשה בהקמת המשכן, שנבנה על ידי בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן (ראה רש”י על שמות לה, לד). יהודה דן = 84, פירמידה משולשת של 7 (סכום המשולשים מ‑1 במשולש עד 7 במשולש). בהמשך מופיע החיבור בין משיח (משבט יהודה) לשר צבאו (מדן), כדלקמן בפנים.

^[4].  שמואל־א יב, יא. ראה רש”י שם.

^[5].  בראשית מט, יח.

^[6].  שופטים טז, כח.

^[7].  שם פסוק ל.

^[8].  במדבר רבה ט, כד.

^[9].  ברכות לג, א.

^[10]. שמות טו, יז.

^[11]. שמואל־א ב, ג.

^[12]. תהלים צד, א. דווקא הנקמה דומה לדעה – ואכן, לנקמה נכונה דרושה “דעה”, כי נקמה גדולה רק “במילתא” – שהרי שתיהן מופיעות בין השמות “אל הוי'” (אליהם מכוונים בבקשת־דרישת “משיח נאו”, כנודע). בין עשר השירות שבתנ”ך (תרגום לשה”ש א, א. ובכ”מ) מכוונת שירת האזינו כנגד הדעת. זו השירה המיוחדת למשה רבינו, הדעת של נשמות ישראל (תניא פמ”ב), וכידוע הרמז ש”האזינו” עולה דעה ו”האזינו השמים” עולה דעת (ו פעמים דעה, דעה ועוד ה פעמים דעה). סוף שירת האזינו הוא נקמה, שגם היא חוש של משה רבינו, כפי  שעולה מצווי ה’ “נקם נקמת [נקמה כפולה, המרבה את נקמת ה’] בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך” (במדבר לא, ב) – הסתלקותו (סיום שליחותו) היא דווקא לאחר שפועל נקמה כדבעי.

^[13]. שלשת הדברים שנתנו “בין שתי אותיות” מכוונים כנגד שלשת האבות: מקדש כנגד אברהם (שמדתו חסד); נקמה היא פעולת הגבורה, כנגד יצחק, בסוד “יצחק ירנן” (מנחה של שבת) – “באבד רשעים רנה” (משלי יא, י), כמבואר בדא”ח; דעה היא פנימיות התפארת, מדת יעקב אבינו (על התלבשות הדעת בפנימיות התפארת כנשמה לגוף נאמר “משה מלגאו ויעקב מלבר”. ראה תקו”ז יג).

^[14]. תהלים קמט, ז.

^[15]. תהלים נח, יא. פסוק זה נדרש על מרדכי הצדיק הנוקם בהמן הרשע, ולפי זה הנקמה כאן היא קיום מצות מחית עמלק. אם כן, יש לכוון את שלשת הדברים שנתנו בין שתי אותיות כנגד שלש מצות העם בכניסתם לארץ – “שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ; להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה” (סנהדרין כ, ב): מינוי מלך היינו דעה (המלך יכוף כל ישראל לקיים את המצוות על ידי דעה נכונה; מלך־דעה משלימים ל‑13 ברבוע, ובפרט, הם סוד שני העמודים של מקדש שלמה יכין ובעז – יכין־מלך־בעז־דעה, וד”ל); מחית עמלק היא הנקמה המתוקנת (ורמז מובהק: “כי חזה נקם” עולה עמלק!); בנין בית הבחירה היינו “הוי’ מקדש א־דני” (מקדש עולה “צדיק כי חזה נקם”, היינו מקדש הנבנה לאחר שחזה נקם, בהכרתת זרעו של עמלק). דעה נקמה = מרדכי. שמשון הגבור מרדכי היהודי = ב פעמים 613, ממוצע השנים, שעולה משה רבינו כו’.

^[16]. זהר ח”ג קצד, ב. ראה עמק המלך שט”ז פי”ח; מגלה עמוקות פרשת וישב.

^[17]. שם המשיח הוא דוד (ירושלמי ברכות פ”א ה”ד), ושם שר צבאו הוא שריה (כמפורש בזהר הנ”ל). יחד, דוד שריה = תענוג, 23, חיה־חדוה, ברבוע.

^[18]. זכריה יג, ב.