כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ

בפרשת נח האנושות עוברת שני משברים גדולים. הראשון הוא המבול – שואה המכחידה לא רק את האנושות אלא גם את כל בעלי החיים היבשתיים, מלבד שארית הפליטה השורדים בתיבת נח. והשני, “דור הפלגה” – פיזור האנושות לארבע קצוות הארץ לאחר חורבן מגדל בבל.

והנה גם בפרשת בראשית מסופר על משבר נוסף, והוא הגירוש מגן-העדן בעקבות חטא אדם וחוה, כך שלפנינו כבר שלשה משברים.

אם נמשיך להתבונן במבט כולל על כל חמשה חומשי התורה, נוכל לומר שמלבד שלשת המשברים הללו בספר בראשית, הסיפור העיקרי של התורה עוסק במשבר אחד גדול וביציאה ממנו – הגלות והשעבוד במצרים, ויציאת מצרים. וכמו שחלק-הארי של התורה עוסק בתיקון המשבר של גלות מצרים, עד להבנה שהמשבר מתחילתו נועד כדי להגיע אל השיאים שבאו אחריו, כך יש גם תיקון למשברים הקודמים שבאמת באו מתחילתם כדי להביא לבסוף למציאות מתוקנת יותר.

נעמיק מעט במשמעות ארבעת המשברים הללו, ונראה שהם מהווים מודל, אב-טיפוס, לסוגים שונים של משברים, היכולים להתרחש הן בחיי היחיד כפרט, הן בחיי עם ישראל ככלל, והן בהיסטוריה האנושית כולה.

א. הגירוש מגן עדן – אבדן החלום

המשבר הראשון, הגירוש מגן עדן, הוא אבדן החלום. מבחינתנו, גן העדן הוא עולם אחר, כמו עולם של חלום. אמנם ברור שבתורה גן העדן אינו רק משל אלא מציאות ממשית; היו עצים, היו האיש והאשה והנחש. אבל עובדה היא שגן העדן עדיין לא התגלה בשום נקודה על פני כדור-הארץ, הג’י-פי-אס הכי משוכלל לא יצליח להוביל אליו, ואף אחד עוד לא הביא תמונה של הכרובים השומרים את דרך עץ החיים. כנראה שגן העדן נמצא בממד אחר של המציאות, אבל שער-המעבר אל הממד הזה נחסם בפנינו. באותה מידה נוכל לומר שלפני חטא אדם הראשון ולפני הגירוש מגן-העדן, העולם שלנו לא בדיוק היה קיים, לא היתה דרך המובילה מגן עדן אל המחוזות הגיאוגרפיים המוכרים לנו, כמו שרמוז בפסוק “וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ… ואדם אין” – המציאות היא ‘בטרם’, טרום-עולם, כיון שהאדם אינו כאן. רק אחר החטא התהפכה התמונה, גן העדן הפך לתיאורטי והגלובוס שלנו הפך לממשי. בלשון הקבלה, אומר האר”י הקדוש שלפני חטא אדם-הראשון היתה המציאות גבוהה ארבע-עשרה מדרגות מהמציאות כיום, מעבר להישג היד שלנו (יד = 14).

המציאות החלומית היא אוטופיה – מציאות אידיאלית תיאורטית. אבל החידוש הוא שהחלום הזה היה ונברא, וגם היום יש לו תפקיד חשוב מאד בתודעה. אנחנו חיים בעולם הזה, אבל באמת אנחנו “לא מכאן”, כולנו גורשנו מגן-העדן. אך אסור להתרפק על הנוסטלגיה ולחיות בתוך חלום, אלא לעבוד במציאות הקיימת, לפעול בתוך ‘החוץ’ שהוא עכשיו המקום שלי, “וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה’ אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם”. זהו התיקון!

בחיי כל אחד מאיתנו, נקודת הפתיחה היא לאחר הגירוש מגן-העדן: הנשמה גורשה מהעולם האוטופי החלומי שבו היתה, ונחבטה אל קרקע המציאות הקשה המוכרת לנו. מעתה, כל החיים שלנו מוקדשים לשיקום הטראומה הזו של ניפוץ החלום. בסיפור הזה, כמו בגן העדן, יש גורם מזרז (קטליזטור) לגירוש, הוא הנחש הוא יצר הרע. כאשר הנחש מצליח להתערב, התמימות הראשונית נשברת, אנו מגורשים אל מגרש החיים האכזר והמנוכר, וכעת צריך לעבוד ולהתמודד בעולם הזה ולדעת לתקן את המשבר (באופן דומה אפשר לומר שתקופת הילדות היא גן העדן האבוד של כל אחד מאיתנו).

ב. המבול – חורבן

המשבר השני, המבול, הוא חורבן העולם. אדם הראשון אומר “גורשתי מגן העדן”, אבל נח לא מדבר על גירוש ומעבר למציאות אחרת אלא על חורבן: “חרב עלי עולמי”. אמנם לפני המבול העולם לא היה מקום כל כך נחמד לחיות בו, ודאי לא אוטופי, אבל היה מקום מיושב, אנשים ובעלי חיים, ערים שוקקות, המולה וקולות של חיים – והנה עכשיו העולם שמם, שקט נורא שורר באויר ורק משפחה קטנה אחת, שהיתה סגורה בקופסא עם גן-חיות שלם, צריכה עכשיו להתחיל הכל מהתחלה.

לא כל אחד חייב לעבור משבר כזה, אבל הרבה אנשים יכולים לספר על עולמם שחרב עליהם. למשל, אדם ששכל את כל משפחתו ועכשיו, אחרי המבול הפרטי שלו, הוא צריך להתחיל מהתחלה. זו באמת משימה קשה, שצריך לגייס הרבה כוחות נפש כדי להתחיל בה – ומאד מפתה לברוח מהמציאות אל הטיפה המרה ולהתגלגל בתוך האהל כמו נח… אבל אין ברירה, היה עולם ישן אבל הוא חרב ואיננו, וכעת אתה נותרת לבנות על חורבותיו עולם חדש. הדור הקודם נשבר, ואתה – שהיית חלק מאותו דור – אתה הוא התיקון, ובלבד שתצליח להביט קדימה. לא צריך ללכת רחוק: מפליא לראות כל כך הרבה יהודים שעברו את השואה ואבדו את כל היקר להם, ולאחר החורבן התאוששו והקימו ממש הכל מחדש.

ג. דור הפלגה – פיזור

המשבר השלישי, דור הפלגה, הוא הפיזור. בדור הפלגה כל בני האדם היו “שפה אחת ודברים אחדים”, כולם במקום אחד, חברה אחת גדולה. המשבר-העונש של דור הפלגה לא היה מות וחורבן העולם, אלא פשוט פיזור, “וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ”, “נִפְלְגָה הָאָרֶץ”. במקום עם אחד יש עכשיו שבעים אומות – כל אחד ולשונו המיוחדת, כל אחד בארצו וכל אחד בתרבותו. אולי המשבר הזה נראה קל יותר מאשר הגירוש מגן העדן וחורבן העולם, אך הוא לא פשוט כלל: המסגרת החברתית משתנה כליל וכל הקודים החברתיים צריכים להכתב מחדש.

מהו התיקון של העולם המפוזר? האם הפירוד הוא התכלית? מיד לאחר המבול מופיע, בסוף הפרשה שלנו, אברהם אבינו (ולפי החשבון של חז”ל, אברהם אף היה בזמן בניית מגדל בבל, כמהפכן יחיד המתנגד לבוני המגדל). אברהם, ואחריו יצחק ויעקב, נושאים את הבשורה של תיקון העולם המפורד. “בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם [הפירוד של דור הפלגה] יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. שלשת האבות, שמהם יקום עם ישראל, יביאו לאחדות מתוקנת – לא אחדות אנושית מדומה של שלום חיצוני ללא בטול לאלקים, אלא אחדות שבמרכזה עומד עם נבחר המגלה לעולם כולו את “ה’ אחד ושמו אחד”.

לא קשה למצוא את משבר הפיזור של דור הפלגה חוזר בעולם: חברה מגובשת ומאוחדת מתחילה להתפורר למפלגות שונות, ובמקום התקשורת החיובית הבונה שהיתה תחילה מתחילים לדבר בשפות שונות עד ש’התקשורת’ היחידה היא זריקת אבנים האחד על השני (ממש כמו בתיאור חורבן מגדל בבל). גם בעולמו של היחיד ניתן להצביע על פיזור, כאשר האישיות שהיה בה שלום פנימי הופכת להיות מסוכסכת בתוך עצמה, והאדם שידע חיים של הרמוניה ואחדות יחסית הופך להיות נתון לפיזור הנפש, ופעמים רבות גם נמצא אותו משוטט בעולם, מנסה לאסוף את השברים של עצמו. כל זה חייב למצוא את תיקונו, במציאת חוט-שדרה מרכזי של אחדות, הן בחברה כולה והן באישיותו של כל אחד.

ד. הירידה למצרים – שעבוד

בסוף תקופת האבות, בני ישראל יורדים למצרים ובדור הבא מתחיל השעבוד. זהו סוג חדש של משבר – לא ניפוץ החלום, לא חורבן העולם, לא פיזור, אלא גלות ושעבוד. עם שלם, ששים ריבוא, הופך לעם עבדים, והשעבוד הוא טוטאלי, בחומר וברוח, עבודת פרך המפרכת ושוברת את הגוף ולא מותירה מנוח לנפש. אי אפשר לנשום, כי כל טיפת אויר וכל תשומת-הלב מוקדשת בעל כורחך לאדון המשעבד, עד שאתה שוכח מי אתה ובמקום להיות אתה-עצמך אתה בלוע לגמרי במנטאליות אחרת, זרה.

התיקון, כמובן, הוא יציאת מצרים, כאשר מעבר לכל האותות והמופתים הפלא הגדול ביותר הוא עצם היציאה של “גוי מקרב גוי” – מתוך מצרים מגיח ונולד עם ישראל. בסיפור הזה חייבים את דמותו של הגואל, משה רבינו הנשלח להוציא את ישראל ממצרים, וחייבת להיות תכלית ויעד לכל התהליך, מתן תורה, “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה”, עד להשלמת המהלך בביאה לארץ ישראל.

אולי אנו חושבים את עצמנו לבני חורין, אבל האמת היא שכל-כך הרבה אנשים בעולם (ומי לא?) פשוט משועבדים. המשעבד הראשי הוא לאו דוקא “האח הגדול” מבחוץ, אלא טרדות העולם המטורף שאנו חיים בו. דאגת הפרנסה יכולה להפוך את האדם לעבד, וגם אם אין בעיות של כסף הרי אנחנו דור מודאג – הדאגה והלחץ התמידי (עד כדי ‘סְטְרֶס’) רובצים עלינו כעול ברזל, שעליו אמרו חז”ל שעול מלכות ועול דרך ארץ אינם מותירים מקום לעול תורה, אין יכולת בנפש להתפנות באמת, לנשום חופשי ולעסוק בדברים החשובים באמת. בנוסף לכל זה, כולנו נתונים בסד של המוסכמות החברתיות, התרבות הזולה המזינה אותנו (במודע ושלא במודע) ומכתיבה את עולם החשיבה וההתנהגות שלנו – משעבד-נוגש מודרני עם חיוך רחב ושוט מזהב… צריך גאולה!

המשברים בהיסטוריה היהודית בעת החדשה

בעזרת המודל של ארבעת המשברים הללו, נוכל לתת פרשנות לתהליכים שעוברים על עם ישראל בדורות האחרונים, ונאמר בקיצור:

החלום שהיה ואיננו הוא אובדן עולם היהדות בגולה, העיירה היהודית הישנה והטובה (השטעטל). על העיירה היהודית אפשר לקרוא תיאורים נלבבים ומלאי חיים (החל מ’ספר הזכרונות’ של הרבי הריי”צ, ועד סיפורי עגנון וציורי שאגאל), ולקבל את הרושם שיחסית זהו עולם אוטופי-חלומי, משהו עם ריח גן עדן (למרות שודאי לא הכל בו היה טוב). אבל החלום הזה התנפץ. עוד לפני השואה פקד חורבן רוחני נורא את העיירה היהודית, הנחש בסיפור הזה היה “תנועת ההשכלה” (המפתה לטעום מפרי עץ הדעת) ולפתע מצאו היהודים את עצמם מחוץ לגן העדן, הניחוח של האידישקייט הישן נעלם, החממה נפרצה והרוחות הרעות נמצאות בפנים. אין מה לעשות, כבר אי אפשר לחזור אל העיירה היהודית בדיוק כפי שהיתה, והתיקון הוא לעבוד בתוך העולם של היום.

החורבן של העת החדשה הוא כמובן השואה הנוראה, עולם יהודי שלם נחרב, קהילות שלמות פשוט נמחקו והאודים המוצלים מאש צריכים להתחיל מאפס אחרי המבול. התיקון הוא לא להתייאש ולהבין שאם אני הצלחתי להנצל באורח פלא (גם אם איני יודע במה זכיתי) המשימה שלי עכשיו היא להביט קדימה ולבנות עולם חדש.

במקביל לתהליכים שעבר עם ישראל בארצות הגולה, החל לגדול הציבור היהודי בארץ ישראל. עם כל הפלא של שיבת ציון – כאשר הישוב היהודי בארץ ישראל היה כתיבת-נח שניצלה מן המבול בהשגחה נפלאה – הרי המדינה שהוקמה בפועל מזכירה ברובד הגלוי מעין מגדל בבל מאכזב; במקום שהכל יבנה במוצהר על יסוד התורה ובחירת ישראל, בהכרה מפורשת שהננו עם ה’, מנסים ליצור לאום שהעיקר בו הוא השיתוף החיצוני של כולם, ובכוונה מותירים את ה’ אלקי ישראל מחוץ לתמונה (כך בתודעה הגלויה של רוב מניין ובניין של “בוני המגדל”). המשבר הבא לא איחר לבוא: לאחר השנים הראשונות שבהם הורגשה תחושת ה’ביחד’ של “עם שרידי חרב”, באו שנים של אכזבה והחבילה-הלאומית החלה להתפרק, הקיטוב בין הפלגים השונים בעם הולך וגדל, והמשבר הלאומי בא לידי ביטוי חריף בתופעת ה’יורדים’ הנפוצים על פני כל הארץ, תופעה שמשדרת “למה לנו כל הענין הזה?”… התיקון צריך להיות בדרך של אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב: לייסד את “הבית הלאומי” על אדני הייחוד היהודי, ולהניף את דגל התורה והאמונה כדגלה של המדינה היהודית המתוקנת.

ולבסוף, משבר השעבוד – שאנו נמצאים בעיצומו – נוכח בהערצה לתרבות הגוים. לא תמיד אנו מרגישים את השעבוד – ולפעמים זוהי הצרה הגדולה ביותר, כי פירושו של דבר שאנחנו מפנימים מנטליות נכרית, מדברים וחושבים בכלים השאולים מתרבות זרה כובלת ומשעבדת. אחד הביטויים החריפים לזה הוא החשש “מה יאמרו הגויים” – שהוא אולי העיקרון הכי עקבי במדיניות של כל ממשלות ישראל מאז ועד היום… כדי לתקן את המציאות הנוכחית, אנו צריכים לדבר במפורש על גואל, מלך המשיח, הפותח את הפה שלנו לדבר יהודית ולחשוב יהודית, גואל שמוציא אותנו מכל השעבודים ומוביל את המהפכה האמיתית, להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. היציאה מגלות מצרים היתה “ביד רמה”, בריש-גלי – וכך תהיה הגאולה העתידה, במהרה בימינו.

* * *

תיקונו של המשבר האחרון – המביא בעצם לתיקון המשברים כולם – היה כמובן מתן התורה שהתרחש בעקבותיו. באותו אופן, בגאולה האמיתית והשלמה תתגלה “תורה חדשה”, שתגלה את הפנימיות והעצמיות של אותה תורה נצחית שקבלנו בהר סיני.