מלחמות הימין והשמאל

פרשת קרח עוסקת במחלוקת החריפה של קרח ועדתו על משה ואהרן, מחלוקת שהפכה לסמל לדורות, “איזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו” (כלשון המשנה), עם הסוף המרתיע של האדמה הפותחת את פיה ובולעת את קרח.  

כדי להבין את מחלוקת קרח ועדתו, עלינו לחזור מעט אחורה ולהזכר בפרשה הקודמת, פרשת שלח-לך, שבמרכזה עמד חטא המרגלים. המרגלים חששו מהכניסה לארץ – הכניסה למציאות הממשית הפחידה אותם והם העדיפו את חיי המדבר התלושים, בתוך חממה רוחנית מוגנת, על פני חיי ארץ וממלכה. בספר הזהר מבואר שהמרגלים גם חששו למעמדם האישי: כאן במדבר, הם כמו חשבו, אנחנו מנהיגים מוערכים, אך מי יודע מה יהיה כאשר נכנס בארץ וכל אחד יפנה לנחלתו, תחת גפנו ותאנתו?

אך החטא של קרח מייצג מגמה אחרת. קרח אינו חושש להיכנס לארץ. אדרבה, הוא שש לכל עימות. הוא קורא תגר בגלוי על המנהיגות של משה רבינו, ואומר: בואו נעשה בחירות! אני מזמין את ההנהגה הקיימת – המנהיגים הזקנים שאף אחד לא בחר בהם – לרדת לשטח ולבדוק למי באמת נתונה אהדת הציבור ומי יזכה בבחירות חופשיות. קרח מסתמך על פקחותו, מעמדו, עושרו (“עשיר כקרח”), ואמנות היח”צנות שלו, והוא בטוח שהדמוקרטיה תקנה לו ניצחון סוחף. ואכן, לקרח הצלחות יפות, ולפי סקרי דעת הקהל המעודכנים הפופולאריות שלו נוסקת לגבהים… עד שהוא יורד לתהום.

ימין ושמאל, זכר ונקבה

זהו הפן הגלוי של המחלוקת, אבל ספר הזהר קורא לנו להעמיק יותר ומלמד שהסיפור מאחורי הקלעים בפרשת קרח הוא מאבק בין כֹחות ה”שמאל” וה”ימין”, קרח מייצג את השמאל ומשה ואהרן את הימין.

רגע… אנו שומעים קריאות-בינים מהקהל: “בלי פוליטיקה”! אבל הקוראים יכולים להרגע, ספר הזהר נכתב הרבה לפני שימין ושמאל הפכו למושגים בפוליטיקה העולמית, וודאי הרבה לפני הפוליטיקה במדינת ישראל. הזהר עוסק בימין ושמאל מטאפיזיים, לא פוליטיים, ואין להקיש באופן אוטומטי מהאחד לשני. עם זאת, בהחלט ניתן למצוא קוי-דמיון מעניינים ביותר ביניהם (שכן בסופו של דבר הדברים בעולם אינם מתגלגלים במקרה), אבל את המלאכה הזאת נותיר לקוראים.

נחזור לדברי הזהר: ימין ושמאל הם מושגי יסוד בחכמת הקבלה, עם הרבה משמעויות והקשרים. באופן כללי, כל מערכת הספירות העליונות מסודרת על הציר של ימין-שמאל (כשם שגוף האדם מחולק בצורה זו, ולמעשה כל דבר בעולם, כפי שהוכח במדע לאחרונה) – ובלשון המדויקת “קו ימין” ו”קו שמאל” –  כאשר יש שני זוגות-צמדים שבהם החלוקה הזו בולטת במיוחד: ספירת החכמה בצד ימין ולעומתה עומדת ספירת הבינה בצד שמאל; ספירת החסד בצד ימין וספירת הגבורה המקבילה אליה מצד שמאל:

אלו עדיין מושגים ‘יבשים’ בשפת הקבלה, אך כדי לגעת במשהו מהתוכן הפנימי שלהם נזכיר שקיימת התאמה, בגדול, בין המושגים ימין ושמאל למושגים זכר ונקבה: צד הימין הוא הצד הזכרי וצד השמאל הוא הצד הנקבי. כמובן שמדובר כאן בהכללות, בעוד שבפועל אנו מוצאים כמעט בכל דבר בחינה זכרית ובחינה נקבית. גם אנחנו כולנו – גברים ונשים – מהווים תרכובת של צדדים זכריים וצדדים נקביים, בכל גבר יש ‘התכללות’ של בחינה נקבית, ובכל אשה יש ‘התכללות’ של בחינה זכרית, אך אצל הגבר המכלול, הסך-הכל, הוא זכרי ואצל האשה המכלול הוא נקבי.

הזכר והנקבה הם עולמות שונים (בתקוה שיהיו עולמות נפגשים ולא מתנגשים), ולא ניתן למצות במשפט אחד את הבדלי התכונות ביניהם, אך בהקשר שלנו נצביע על האפיונים הבאים: הטיפוס הזכרי-ימני הוא טיפוס שבא להשפיע על המציאות מלמעלה; הוא קשור לרעיון-חזון מופשט ורוצה ‘לכבוש’ איתו את המציאות. הטיפוס הנקבי-השמאלי לעומת זאת הוא טיפוס קשוב למציאות עצמה, יודע מה היא אומרת וכיצד אפשר להתנהל איתה ולנהל אותה.

בלשון החסידות, הזכר הוא מהות והנקבה היא מציאות. האיש עוסק באידיאלים ועקרונות, לפעמים קצת ‘מרחף’, ואילו האשה יודעת לבנות, “חכמת נשים בנתה ביתה”. (ושוב, במצב המתוקן בכל גבר יש אשה ולהיפך; כך למשל אם אני מחליט להקים מוסד – הצד הגברי שלי דוחף את החזון הגדול והצד הנשי שלי מצליח לבנות עבורו את הכלים הנכונים.)

משה וקרח

מה הקשר לפרשת השבוע?

ובכן, ביחסי משה-קרח, משה רבינו הוא ימני-זכרי מובהק, ואילו קרח הוא שמאלי-נקבי מובהק. משה מוריד עבורנו את התורה, שבה ‘מנחיתים’ עלינו מלמעלה הוראות: כך תעשה וכך לא תעשה, כך צריך להיות וכך אסור שיהיה. קרח לעומת זאת מייצג את העם: הוא מקהיל את העם מלמטה (“ויקהלו על משה”), טוען לשויון של כל העם (“כי כל העדה כלם קדשים”), ומאשים את ההנהגה התורנית של משה ואחיו בהתנשאות (“ומדוע תתנשאו על קהל ה'”). תורת משה היא מהות, היסוד הזכרי, והעם אותו מתיימר קרח להנהיג הוא מציאות, היסוד הנקבי. (אכן, לפי אחד המדרשים, מי שבעצם עמדה מאחורי כל המרד של קרח לא היתה אלא אשתו!)

אפשר לחשוב שלזכר-הימני יש הרבה כח, אבל האמת היא שהנקבה-השמאלית גוברת עליו במבחן המעשה (כידוע מיהו “המין החזק” באמת…). העקרונות המהותיים של הגבר כשלעצמם אינם יכולים לחדור למציאות, אלא רק לומר לה מה לעשות. אבל האשה עם חכמת-המציאות שלה – או מוטב לנסח בינת-המציאות – היא שיודעת לקבוע עובדות בשטח, היא חיה את השטח, אפשר אפילו לומר שהיא השטח עצמו. כך אנו מתחילים להבין מדוע ספירת הבינה (הבונה) וספירת הגבורה (הגוברת) שייכות לאשה יותר מהאיש (כאשר הקשר המיוחד בין שתי הספירות הללו נרמז בפסוק “אני בינה לי גבורה”).

בא קרח וטוען: התורה של משה כבודה במקומה מונח, אבל בשטח אני האיש החזק. אני יודע הכי טוב איך להנהיג את הציבור, איך לבנות מוסדות וממלכה, איך לנהל ולהשיג תוצאות מרביות ומיטביות. אתה מדבר על עקרונות ועניינים של מהות, תעשו כך ולא כך, אבל במציאות אני מבין. והוא צודק!

שלושת פגמי קרח

ובכן, מה בדיוק הבעיה בגישה הזו של קרח? לפי דברי הזהר, יש כאן פגם בשלשה כיוונים:

א. הפרדת הימין והשמאל

הכיוון הראשון – קרח מנסה להפריד בין הימין-הזכר והשמאל-הנקבה. הוא כמו אומר: אני לא צריך בכלל את הימין, “לא סופר אותם”. השיטה שלי מנצחת בגדול, ואינני זקוק לקואליציה עם אנשי הימין. הם יעסקו בשלהם, ישגו בדמיונות וידברו כל היום על המהות שלהם – אבל אין לזה שום משמעות, כי בתכל’ס, בכל השטחים אני אקבע – בפוליטיקה ובאמנות, בתקשורת ובחינוך. הממסד הוא שלי. כך אני יכול לדאוג שהימין יושתק לגמרי, כל הדיבורים שלו על “חוק אלוקי” ועקרונות נצחיים – יוקעו כאמירות פרימיטיביות חשוכות. האידיאולוגיה השלטת תהיה: מה שאומר העם הוא האמת, ואין בלתו. המציאות היא האלקים.

אם נחזור לאיש ואשה, המגמה של קרח להפריד את השמאל מהימין היא כמו אשה שאינה רוצה להינשא, האומרת לעצמה, ‘אני יודעת להסתדר מצוין, אני מציאותית ויצירתית, ואין לי כל צורך בגבר שיכנס אל העולם שלי, יאמר את דברו וינסה לשנות אותי’.

ב. שעבוד הימין לשמאל

הכיוון השני – קרח רוצה שהשמאל ישלוט לגמרי עד שגם הימין יתגייס לשורותיו. הוא לא מתעלם מהימין אלא בא אליו בהצעה מפתה לבוא להשתתף עמו: אתה תאמר את שלך ואני אומר את שלי וביחד נייצר הנהגה. אבל הכוונה האמיתית היא שהימין ישרת את השמאל, ביודעין או שלא ביודעין, ויאבד את מהותו העצמית לדעת. הימין-הזכרי, שאמור לייצג את חוקי-התורה, יכפוף את עצמו תחת ההגמוניה של השמאל, וכל האמת שלו תהפך מעקרון מהותי לפולקלור, קישוט נחמד ותו לא.

אם בכיוון הראשון השמאל פגם בעיקר בעצמו, הרי בכיוון הזה השמאל פוגם בימין – ובכך הוא שוב פוגם בעצמו כמובן.

ביחסי איש ואשה, הפגם הזה הוא כאשר הצד הנשי הופך להיות השליט הבלעדי בבית, והאיש הופך למעשה להיות משועבד תחת האשה. אולי הוא לא יפנה ל”אגודה לזכויות הגבר”, ואולי הוא אפילו חושב שטוב לו, אבל מבחינה נפשית הוא חנוק לגמרי. האמירה המיוחדת שלו מושתקת ומשותקת, והצד הימני-הגברי שאמור להיות בבית הולך ונעלם.

ג. שימור המחלוקת בין הימין והשמאל

אולם בנוסף לימין ולשמאל, מדובר בקבלה גם על הקו האמצעי – שלמעשה הוא המשמעותי מכולם. בהקשר שלנו, אחת התכונות החשובות של הקו האמצעי היא השלום, שלום שיש בו שלמות, מיזוג הרמוני ונכון בין נטיות הימין והשמאל. כך למשל, התורה עצמה ממוקמת בעיקר בקו האמצעי של הספירות, התורה אינה ‘ימנית’ ואינה ‘שמאלנית’, היא פשוט האמת, ובה יש את ברכת השלום (ואם בכל זאת נדבר על פוליטיקה, כדאי להדגיש שהקו-האמצעי האמיתי, עליו אנו מדברים, פשוט אינו קיים היום).

ובכן, הכיוון השלישי בפגם של קרח הוא לפגום בקו האמצעי, בשלום. מדוע קרח הוא הדוגמה החריפה ביותר ל”מחלוקת שאינה לשם שמים”? אפשר לומר שזו מחלוקת לְשֵם האינטרסים, קרח ועדתו רוצים כהונה ושלטון (ובאמת כל אחד דואג לעצמו וההסכמה ביניהם היא רק כלפי חוץ). אך יותר מזה, אחרי כל האינטרסים, המחלוקת הזו אינה לְשֵם שום-דבר, אלא מחלוקת לשם המחלוקת. קרח ניזון מהמחלוקת (כמו אנשי תקשורת מסוימים שממש אינם יכולים לחיות אם לא תהיה מריבה קטנה לפחות, קצת חדשות רעות…)

בניסוח אחר: קרח אינו מאמין שיכולה להיות אחדות אמיתית בין השמאל והימין, אחדות בין יהודים היא חלום נאיבי ולא מציאותי. לדידו, המחלוקת היא fact, ונותר רק לנצל אותה. זהו הפגם של השמאל בקו האמצעי, הוא פשוט לא נותן צ’אנס לעצם קיומו של הקו הזה.

ובתוך המשפחה, השלום האמיתי בין האיש והאשה נובע מהכרה שיש להם שרש נשמה משותף. אם הזוגיות בנויה רק על אינטרסים משותפים, ולא מאמינים בגורם השלישי הנמצא בין האיש והאשה – “שכינה ביניהם” – זהו הפגם בקו האמצעי. השלום שורה במיוחד ביום השבת, “שבת שלום”, ובית שהשבת אינה נשמרת בו חסר את ממד השלום – כיון שלא עוצרים לרגע את מרוץ החיים המעשיים, ולא נותנים מקום לנשמה-היתרה, לקדושה השורה בבית ועושה שלום-בית.

להכליל את השמאל בימין

כיון שהמחלוקת של קרח היתה לשם המחלוקת, וכיון שהוא ערער על עצם שליחותו של משה בשם ה’ – לא היתה כל ברירה אלא פתרון ‘חד וחלק’, “וירדו חיים שאולה”.

אבל האמת היא כמובן שאנו לא מוותרים על הצד של קרח. כמו ששמאל-נקבי לבדו אינו מצב מתוקן, כך גם ימין-זכרי לבדו אינו מתוקן. בלשון הזהר: צריך להכליל את השמאל בימין. הימין של משה רבינו נותן את הטון, קובע את העקרונות, עוסק במהות – ולצידו נצרך השמאל של קרח, היודע לבנות ולנהל, המבין בעולם הגדול, המייצג את המציאות. משה מייצג את ההשפעה מלמעלה, העוברת דרך אישים מסוימים נבחרים, אבל יש אמת בדברי קרח, “כל העדה כולם קדושים” – כי כל העדה הם המציאות! – ובלבד שיקבלו באהבה את הנהגת התורה של משה.

אכן, האר”י הקדוש מלמד שנפשו של קרח עתידה להתקן ולשתף-פעולה בהנהגת ישראל, ורמז לכך בפסוק “צדיק כתמר יפרח” שסופי התבות שלו מרכיבים את המלה קרח. 

אחדות קו הימין וקו השמאל היא בקו האמצעי, שבו נמצא השלום. היום זה ודאי נשמע נאיבי, אבל אנחנו באמת מאמינים שיבוא שלום בתוכנו, וכל היהודים מכל הגוונים ירכיבו יחד תמונה שלמה ומשובבת נפש. זאת מפני שבתוך עם ישראל יש מקור כל-כך גבוה – שרש הקו האמצעי –  שממנו יוצאים הימין והשמאל גם יחד, גם נשמות הימין כמשה רבינו וגם נשמות השמאל כקרח, וכולם כאחד שרים “מזמור שיר ליום השבת” – המזמור שבסופו נאמר “צדיק כתמר יפרח”.