כסלו: נצח ישראל

אין מי שלא אוהב את חג החנוכה בכלל, ואת סיפור המרד בפרט. מה כל-כך קוסם בסיפור הזה, לילדים ולמבוגרים כאחד? נכון, זו עלילת גבורה, “מי ימלל גבורות ישראל”… אבל נדייק יותר: אנו מתפעלים מעוז-הרוח של החשמונאים לקום ולומר “מי לה’ אלי” ולצאת למלחמה מול האימפריה היוונית. זו תעוזה שאומרת “אנחנו ננצח”, והיא באה מתחושה פנימית חזקה של בטחון.

אכן, בהתאמת חודשי השנה לכוחות הנפש, כסלו מכוון כנגד הבטחון, וכך גם משמעות השורש כסל “וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם [מבטחם]”. הבטחון הוא הפנימיות של ספירת הנֶצַח. כלומר, הנצח הוא הכח ליישם בפועל את מה ש’מרחף’ בעולמות המחשבה והרגש, כוח ביצועי לנַצֵחַ ולהתגבר על המניעות והקשיים העומדים בדרכנו, לנצח על המלאכה (במשמעות של ארגון וסדר, כמו ניצוח על תזמורת) ולהנציח במימוש בר-קיימא. כל פעולות הנצח הללו דורשות מניע נפשי-פנימי של בטחון (והן גם מגבירות את הבטחון).

בטחון עצמי

כדי לצאת לעולם המעשה, ליזום ולפעול, צריך בטחון עצמי. הרי לא הכל מגיע ארוז ומוכן, יש ספקות והיסוסים – מי אמר שאצליח, ומי אני שאנסה, ומניין שלא אכשל? בלי בטחון עצמי מינימלי, הילד הקטן לא יתחיל לצעוד. לכן מחזקים אותו ואומרים: אתה יכול! גם אצל ילדים גדולים כמונו, כל צעד קדימה מלווה בחוסר יציבות (רגל אחת באויר) ועלינו לנצח את הפחד המשתק.

רגע, הרי בטחון עצמי קשור להרגשת ‘אני’, יֵשות – האם אין כאן גאוה שלילית? אלא שבטחון עצמי מתוקן נובע מתוך בטחון בה’. ה’ מעניק לנו הן את הכלים לפעול והן את תחושת הבטחון הפנימית. “וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל” – וזהו הבטחון שהנחה את החשמונאים. בחנוכה אומרים “מסרת גבורים ביד חלשים” – האם יהודה המכבי ואחיו היו חלשים? הרי הם היו מלאי גבורה, גיבורי ישראל! אלא שהתודעה שלהם היתה: אנו עצמנו חלשים ורק ה’ מפיח בקרבנו רוח גבורה (לעומת היוונים שפארו את גבורת עצמם). לפי הקבלה, האות של חודש כסלו היא סמך – זו התודעה ש”סומך ה’ לכל הנפלים” ויש לנו על מי לסמוך!

מאמונה לבטחון

המושגים אמונה ובטחון הולכים יחד, הא-ב שלנו. בטחון נובע מאמונה איתנה בה’ שהופכת לאמונה בכוח שה’ נותן בנו. האמונה היא שמאפשרת להתגבר על הספקות ולצעוד, כי השכל יישאר תמיד מסופק, מי אמר שלא אפול? רק האמונה הנמצאת מעל השכל מעניקה את הוודאות הפנימית וגם את היכולת לקחת סיכון ולהמר (אם לא תנסה לא תצליח). נכון ש”פתי יאמין לכל דבר” אבל יש גם פתיות חיובית, להאמין במשהו שאינו לגמרי מוכח אבל יש כלפיו תחושה ש”זהו זה”. והנה רמז יפה: פתי ראשי תבות “פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם” – בירושלים עיר הנצח (“והנצח זו ירושלים”) תהיה תחושת בטחון ללא צורך בחומות (גם לא חומת הפרדה ומאבטחים בכל פינה), ולא סתם בטחון אלא בטחון מופרז של “פתי מאמין” הרמוז במלה “פרזות”…

ובכל זאת, יש הבדל בין אמונה לבטחון. ברובד האמונה עצמה האדם חושב רק על ה’, “אין עוד מלבדו” ואין לפנות אלא אליו. ומה אני? שום דבר, אין, ממש לא משנה. אני מביט רק כלפי מעלה ודבוק בה’. אבל הבטחון הוא שלב ב שבו עוברים מה’אין’ לתחום ה’יש’, כמו הביטוי בפסוק “יֵשׁ בִּטָּחוֹן”. המלה איש רמוזה בצירוף המלים אין-יש – הופך את האין של אמונה ליש של בטחון. אתה יכול להיות מאמין גדול בה’ הבורא והמשגיח, גם להאמין שהכל לטובה – אבל כדי להיות מנהיג, כמו החשמונאים, האמונה צריכה להפוך לבטחון, בטחון אקטיבי יוזם ומנצח בעזרת ה’