לגעת בלב של ה'

המפגש הדרמטי בין יוסף ויהודה טעון משמעויות ורבדים רבים: על פניו, הוא מפגש בין שני המלכים-המנהיגים בשבטים. ביחס לעתיד, הוא רומז ליחוד "עץ יהודה" ו"עץ יוסף" (כפי שקוראים בהפטרה) וליחוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. עוד כתוב שכל דברי יהודה אל המשנה למלך מצרים היו בפנימיותם תפלה לפני ה', ובזהר מוסבר שהמפגש הזה חוזר כל יום בתפלתנו, בסמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה). במושגי הקבלה, זהו יחוד יסוד (יוסף) ומלכות (יהודה) – יחוד קוב"ה ושכינתיה. בחלק מהמפגשים הללו יוסף הוא העליון-המשפיע ויהודה הוא התחתון-המקבל ובחלק מהם היחס הוא הפוך, בסך הכל מצטייר שווי-משקל מיוחד (כפי שרמזו בספרים – "ויגש אליו יהודה" סופי תיבות שוה)

יהודה פותח את דבריו במילים "בי אדֹני", עוד לפני הבקשה-ההתנצלות "ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך". רש"י מסביר ש"בי אדֹני" היינו "לשון בעיא ותחנונים", אבל ככל שמייחסים יותר עומק ליחוד שמתחולל כאן, הפתיחה הזו משמעותית יותר, והיא מלמדת על כך שיהודה אומר שיוסף מתחבר אליו ונמשך לתוכו (כיחוד היסוד והמלכות) – "בי [בתוכי נמצא] אדֹני".

אכן, ההמשכה הזו לא פועלת בטול והכנעה של יהודה אל יוסף, אלא דווקא השפעה שלו על יוסף – יהודה 'מנצח' בדבריו, כשהוא גורם ליוסף להתרגש ולהתגלות לאחיו. לכן, מתאים לפרש את דברי יהודה כך: "בי אדֹני", פניתי אליך מכל הלב ולכן אתה נמשך ומתחבר אלי, מזדהה עמי ועם הטמון בלבי, וכעת אני בטוח שדברי יפלו על אזנים קשובות ויפעלו את פעולתם. בחיבור שלהם מצליח יהודה, הלבבי יותר (בהיותו בעל-תשובה), לגעת בנקודת הלב הפנימית של יוסף (הצדיק, המאופק והמחושב), לעורר אותה ולהטות אותה כרצונו.

ההתבוננות הזו מלמדת גם על מה שמתחולל בתפלה שלנו אלינו אל ה': ממשיכו של יהודה, דוד המלך (ש"הקים עולה של תשובה") אומר "רוּחַ הוי' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי. אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מושֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מושֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים" וחז"ל מסבירים "מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה". "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" ו"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אך הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים" – אינם מתעמתים עם ה', 'מקטרגים' על דבריו ומבטלים אותם חלילה. הצדיק "מושל בי" כשהוא אומר לה' "בי אדֹני" – אתה הרי נמשך בי, דברי הם רוחך הדוברת בי, ותפלתי אינה אלא גילוי רצונך הפנימי והנעלם. הנהגת ה' הראשונה היא הנהגה 'אובייקטיבית' של העולם (ממד ה'חפצא' של ה', כביכול), אך הצדיק המתמסר חושף את ה'לב' של ה', את הנהגתו ה'סובייקטיבית' וה'פרסונלית' (ממד ה'גברא' של ה'). כשהמתפלל מגלה שה' נמשך בפיו ובלבו, מאמין שתפלתו באה מה', הוא חושף את פנימיות הלב-הרצון של ה' יתברך, ושאיפות האדם וה' מתאחדות בטוב הנראה והנגלה.