להתחיל באהבה

אהבת ה’ ויראת ה’ הן יסודות עבודת ה’ – שתיהן מצוות עיקריות החוזרות ונשנות בתורה; הן הכנפיים המעלות מעלה-מעלה את לימוד התורה וקיום המצוות; והן גם כוללות את כל המצוות, כאשר האהבה היא המניע הפנימי לקיום רמח מצוות עשה והיראה היא המניע הפנימי לשמירת שסה מצוות לא-תעשה. מי קודמת, האהבה או היראה?

“ראשית חכמה יראת הוי'” – הכלל הוא שהיראה היא “ראשית העבודה ועיקרה ושרשה” ורק אחריה באה האהבה, כמו הסדר הפשוט של “סור מרע [לא-תעשה מיראה] ועשה טוב [מאהבה]”. כך, בתקוני הזהר מוגדרת היראה כ”פקודאה קדמאה” והאהבה כ”פקודא תניינא” – הן האלף-בית של היהדות, דווקא בסדר זה. גם בעבודת הכלל, בתיקון החברה והמדינה – משטר מתוקן מבוסס קודם כל על “מוראה של מלכות”, “‘שום תשים עליך מלך’ שתהא אימתו עליך”, ורק על בסיס זה ניתן להגיע לתכלית ולהיטיב לאזרחים. בלשון הקבלה, רק לאחר “בנין המלכות מן הגבורות” נמשכים “חסדי דוד הנאמנים”. כך, רק אחרי מלכות דוד, איש המלחמות, באה מלכות שלמה, איש המנוחה והשלום.

ובכל זאת, לכלל המקדים את היראה לאהבה יש יוצא מן הכלל – פעמים רבות התעוררות תשובה באה דווקא מאהבה, גם כשאדם עדיין שקוע בעבירות, ורק בעקבות התשובה מאהבה הוא חוזר לחיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא. בדורנו, דור התשובה, היוצא-מן-הכלל נעשה מצוי ועיקרי. ואכן, החסידות, שהגדירה את עצמה תנועה של תשובה, היא תנועה של עבודת ה’ בדרך של חסד ואהבה – וככזו היא מחפשת תמיד להקדים ולחשוף את האהבה כבר מראשית הדרך, להגיע ל”סור מרע” על ידי ובעקבות “ועשה טוב”:

כך מוסבר שהיראה היא אמנם הכח המניע של מצוות לא-תעשה, אך היא עצמה מצות עשה וככזו המניע הפנימי שלה הוא אהבה. כלומר, למרות שהיראה קודמת לאהבה הגלויה והבוערת, ליראה עצמה יש מניע סמוי של אהבה – אני ירא מה’ דווקא מכיוון שאני אוהב אותו! בעומק, יראה פירושה רגישות – דווקא אוהב ה’ אמיתי רגיש בכל מצב לנוכחות ה’, “שויתי הוי’ לנגדי תמיד”. לאוהב ה’ כזה מובנים דברי רשב”י בתקוני הזהר שהיראה הטהורה אינה רק מניע לקיום המצוות אלא היא השכר הטוב על קיומן, ושיראת ה’ במצב גשמי טוב טבעית ופשוטה יותר מיראת ה’ כשהמצב קשה.

גם בהקשר הציבורי, כדי שהעם יקבל את מרות המלך הוא צריך קודם כל לאהוב אותו ולהאמין בטוב שהנהגתו תביא לו (דבר הבולט בדמותו האהובה של דוד המלך).

ובדרך הרמז: התורה פותחת ב”בראשית”, רמז ל”ראשית חכמה יראת הוי'” (וכן “בראשית” אותיות ירא–בשת), אך המלה “בראשית” עצמה פותחת ב-ב רבתי, האות העיקרית במלה אהבה (הנקראת “פקודא תניינא”, המצוה ה-ב), ורק לאחריה האות ר, האות העיקרית במלה יראה (וכן “בראשית” במספר קטן עולה אהבה).