להתחיל ללכת

מעולם לא טיילתי ברחבי העולם, טיול לשם טיול, אבל זה נשמע לי קסום. לבקר בארצות שונות, לגלות מחוזות חדשים, ללכת – פשוט בשביל ללכת. שעות, ימים, וגם חדשים.

אבל אצלי, כאמור, אלו רק פנטזיות רחוקות. טווח ההליכה שלי הוא מהבית אל הרכב, מן הרכב אל העבודה… על רקע זה, קסמה לי הפתיחה של פרשת השבוע “אם בחוקותי תלכו…”. הפתח לכל הברכות המנויות בהמשך הפרשה הוא ההליכה בחוקות ה’, לא רק קיום החוקים או שמירתם, אלא ההליכה בהם.

השימוש בפועל ה.ל.ך. מעורר עולם מושגים שלם – תנועה, גילוי, סקרנות, חיפוש, מאמץ, נפילות, יעדים, פסגות, ועוד. כך מסתבר שרצה רבונו של עולם, שלא רק שנקיים את מצוות התורה בקיום מכני ויבש, אלא שנעבור איתם מסע. במסע יש נקודת מוצא ויש גם מטרה, אך יש גם חווייה של עצם ההליכה בין שתי הנקודות. יש בהליכה התקדמות מתמדת, ויש בה גילוי של מחוזות חדשים, כאשר כל פסגה מגלה אופק חדש אליו ניתן לשאוף.

אכן, בפרקי אבות (ג, א) נאמר: “דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון”. כל החיים שלנו הם ‘טרק’ אחד גדול, מנקודת המוצא אל עבר נקודת היעד, ועלינו להתנהל בהם עם מטרה ברורה. כל ה’הלכות’ שורשן ב’הליכה’, ואלו הם סימני הדרך של התורה בדרך אל היעד.

מחיל אל חיל

אם כן, מאין באנו? ולהיכן אנו הולכות?

יש תשובה שמופיעה בפרקי אבות, ויש תשובות נוספות בספרי החסידות. התנועה הבסיסית על פי חסידות היא מימין לשמאל. אם נקח את שני לוחות הברית, אותן קיבלנו בזמן מתן תורתנו, נראה שההליכה היא מן הלוח הימני – שמתאפיין במצוות שבין אדם למקום, לעבר הלוח השמאלי – שבו המצוות שבין אדם לחבירו. את כל העולם ה’רוחני’ שלנו, עלינו לתרגם לעולם ‘אנושי’, ומתוך קשר לריבונו של עולם, עלינו לשאוף לבנות חיים חברתיים שלמים, וחברה מתוקנת. מעניין לציין, שבלוח הראשון מוזכרים כמה נקודות מוצא: מצרים, בריאת העולם, הורים ועוד. נוסיף, שעל פי ספר יצירה, החוש של חודש סיון, בו ניתנה התורה, הוא חוש ההילוך. זהו הזמן לפתח את כושר ההליכה, ואת היכולת הפנימית ללכת בכיוון הנכון.

תשובה נוספת היא: באנו מן העולם הזה, ואנו הולכות אל העולם הבא. אך בחסידות חידשו, שהעולם הבא איננו היעד הסופי, אלא עלינו לשוב ולתקן את המציאות בעולם הזה, ביצירת מציאות גאולית.

כעת נתבונן בפעולת ההליכה לעצמה. “אם בחוקותי תלכו”, מה בעצם נדרש מאתנו?

ההליכה מסמלת תנועה מתמדת – אף פעם לא לשקוט על השמרים. קמת היום בבוקר, התפללת קצת, עזרת לילדים, עשית כך וכך מצוות? נפלא! אך לא מספיק… צריך לשאוף ליותר. יותר תפילה, יותר תורה, יותר חסד.

תגידו ‘הצילו!’, ‘אין לי אפשרות להכניס עוד טיפה ללו”ז היומי!’. ראשית, צריך לדעת שזו לאו דווקא הוספה בכמות, זו יכולה להיות תוספת באיכות. לעשות את מה שאנו עושות עם יותר חיות, יותר חשק, יותר שמחה. אך האמת היא, שהדרישה היא גם כמותית. ככל שאנו עושות יותר, אנו מגלות שיש לנו יותר כוחות. כמובן, צריך לדעת גם מתי לנוח, וגם המנוחה היא חלק חשוב מן ההליכה, אך הכיוון הכללי צריך להיות של התקדמות. לזוז מאזורי הנוחות ולשאוף ליותר.

הליכה בשלושה שלבים

כאן ניגע בנקודה אחרונה ומרתקת. האפשרות לקחת צעד נוסף, תלויה בנכונות לעזוב את המקום הקודם. למעשה, יש כאן שלשה שלבים: א – העתקת הרגל מן הנקודה הראשונה, ב – הרגל מרחפת באוויר, ג – הרגל מונחת על פיסת קרקע חדשה.  גם ברוחניות, היכולת להתקדם תלויה קודם כל במוכנות לעזוב את המדרגה הקודמת. לוותר על הנוח והמוכר, טוב ככל שיהיה. השלב הבא הוא המפחיד מכל, להיות בסוג של ריחוף, כשהקרקע שמוטה, ואנו מאבדות את היציבות. אין הכוונה ח”ו לנפילה רוחנית ממשית, אך יש כאן ‘התאיינות’ מסויימת – יצירת חלל הפנוי מהמלאות העצמית הקודמת, שמאפשרת חתירה לנקודה הבאה. כאשר אנו מונעות מסקרנות לגלות מחוזות רוחניים חדשים, יקל עלינו לעזוב את מה שכבר רכשנו. אם עד היום התפללנו בתחינות, ננסה הפעם להודות. אם אנו רגילות ללמוד סוג מסוים של ספרים, אולי נעז לפתוח גם אחרים. אם עד עתה התמסרנו לביתנו, אולי הגיע הזמן לפרוץ החוצה, ואם כל הזמן אנו בסחרור של עשיה והטבה לכל העולם, אולי הגיע הזמן להעמיק בתוך הבית פנימה.

הליכה בחוקי התורה דורשת לחפש, להעז, ולגלות. בשאיפה והתקדמות מתמדת נדרשת התמסרות גם אל הלא נודע, ומעבר דרך החלל הפנוי. ויהי רצון שבזכות ההליכה בחוקי התורה, נזכה ללכת קוממיות לבית המקדש.

 —

[ע”פ כינוס ילדים, ראש חודש סיון תשע”ב, ושיעור על תהילים פרק א].