נשיות מאמינה

שרה אמנו, האשה היהודיה הראשונה, היא הדגם המוצלח לנשיות זקופת-קומה, השוה לאיש ואף עולה עליו: כשאברהם מגייר את האנשים שרה מגיירת את הנשים, היא ה”גבירה” בבית אברהם, שרה-שוררת עבורו ועבור כל העולם, והיא אף גדולה מאברהם בנביאות עד שה’ אומר לו “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה”. כאברהם, המאמין הראשון, שרה מצטיינת באמונתה ומקבלת את כל מאורעות חייה בטוב, עד שעל “שני חיי שרה” נאמר ש”כולן שוים לטובה”.

לאור זאת, כיצד ניתן להבין שסביב הבשורה על לידת יצחק ‘נופלת’ שרה מאברהם באמונתה ובטחונה בה’, ובעוד אברהם צוחק צחוק של שמחה ואמון על הבשורה המפליאה היא צוחקת צחוק של פקפוק ואי-אמון (עליו מבקר אותה הקב”ה)? מוסבר שדווקא גדולת שרה פוגעת ביכולתה ללדת לאברהם בן – היא עומדת ביחס אליו כ’אחות’ (שוה לו) או כ’אמא’ (מעליו), אך לא יכולה להתייחס אליו כאשה הפתוחה לקבל את השפעת בעלה. לכן היתה שרה עקרה ש”אין לה [בית] ולד” – היא חסרה את כלי-הקיבול, החלל התלוי בתחושת שפלות וריקנות פנימית, הרחם בו נקלטת ומטופחת השפעת הבעל. לכן, כדי ללדת בן צריכה שרה להרגיש חסרה ביחס לאברהם אבינו, ואת תחושת החסרון הזו מעניק לה ה’ כשהוא ‘מפיל’ אותה בצחוק של חוסר-אמונה (שחסרונו מודגש דווקא ביחס לצחוק-האמונה של אברהם). כאשר שרה ‘קולטת’ את הענין, ומקבלת גם את חסרונותיה באמונה, הופך הצחוק שלה לשמחה עצומה בלידת יצחק – “ותאמר שרה צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי”.

סוד זה מלמדת שרה אמנו לכל אשה: אליבא דאמת, האשה שוה לאיש ואף עולה עליו. האמת הזו הולכת ונחשפת ככל שמתקרבים לדור הגאולה – דבר המתבטא ב”עלית המלכות” הפנימית ומשתקף בעלית מעמד האשה במציאות החיצונית (גם אם לעתים בצורה משובשת). אמנם, עד ל’עולם האמת’ של הגאולה, עולמנו הוא עלמא דשקרא, כאשר השקר הגדול ביותר של העולם הוא הפחיתות המדומה של האשה (שבשרשה היא ‘התנדבות’ השכינה בכלל, וכל “חלק אלוק ממעל ממש” בפרט, לרדת מטה-מטה ולעמוד בעמדת פחיתות ונזקקות מול ה’, הכל כדי “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”, וד”ל).

המקור הראשון לנכונות האשה למעט את עצמה הוא מיעוט הלבנה, שהכירה ש”אין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד” (דהיינו, שלא תיכון ביניהם זוגיות בריאה ופוריה), ובעקבות מיעוט עצמה זכתה לפיצוי של ריבוי כוכבים. כך, לכל אשה יש ‘חוש’ ב”ירידה צורך עליה” – היא מוכנה למעט את עצמה כדי לזכות בפיצוי של ריבוי ילדים-כוכבים (כשכל ילד הוא משיח בפוטנציאל, עליו נאמר “דרך כוכב מיעקב”, ועל הולדתו מוכנה האמא למסור את נפשה). כשהאשה מתייחסת כך לירידה, הרי חולשתה ונזקקותה הם חלק מהיפי המושך שלה, הבונה יחס רך ומתוקן שמאפשר לה הריון ולידה בריאים, שמחים ומשיחיים.