להתפלל עם הצדיקים

 המבוכה שלפני התפלה

בכל תפלה אנו מתקשרים לצדיק האחד והמיוחד שבדור, המשיח שבדור, שהוא “עמוד צלותהון דישראל”[ב]. אך מלבד זאת, כוללת עבודת ההכנה לתפלה התקשרות לצדיקים רבים. ראשית, התפלה פותחת ב”ברכת אבות” שכל כולה התקשרות לאבות הקדושים – ברכה בה פונה המתפלל אל ה’ כ”אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב” ובכך מתקשר אליהם ומזכיר לעצמו זכות אבות (ההזכרה של האבות כפי שייחד ה’ את שמו עליהם, היינו כפי שהם מרכבה לאלקות – “מרכבתא עילאה” של המדות חג”ת דאצילות – שייכת בפרט לברכה זו, שהיא צעדיו הראשונים של המתפלל בעולם האצילות). מעבר לכך שהאבות הם הצדיקים המאירים בכל יהודי ויהודי בשוה (בניגוד לשבטים, שמאירים כל אחד באלו השייכים לשבטו ולשרש נשמתו), הרי ההתקשרות אליהם נוגעת במיוחד לתפלה, כיון ש”תפלות אבות תקנום”[ג]! הבנה זו היא מפתח להבנת כל עבודת ההתקשרות לצדיקים:

בעומק, ההתקשרות לצדיקים לפני התפלה נובעת מתחושת המתפלל שהוא עצמו איננו מסוגל ויודע להתפלל, ולכן עליו להתקשר לצדיקים שידברו מתוך פיו. משום כך פונה המתפלל אל ה’ ואומר “א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, אמור אתה את תפלתי, ה’, כי אני אינני יודע לעשות זאת.

ניתן לפרוט את מבוכת המתפלל ותחושת האין אונים שלו לסדרה של שאלות עמן עליו להתמודד (בעיקר על פי הדעה שהתפלה איננה מצוה מן התורה, וממילא קשה לגשת אליה מתוך קבלת עול ה’חוסכת’ את ההתלבטות והמבוכה הקיומית):

המתפלל איננו יודע על מה להתפלל – האם ה’ רוצה שיתפלל על השכינה, או על צרכיו שלו? האם עליו להתפלל על צרכיו הרוחניים, או על צרכיו הגשמיים? האם עליו להתפלל על בני, על חיי או על מזוני? האם רצוי בכלל שיתפלל, או שמא מה שנגזר עליו על ידי ה’ הוא הראוי להיות ואל לו להתפלל לשינוי? ועוד שואל המתפלל את עצמו: איך מתפללים בכלל? מתי ולהיכן? ובעומק, המתפלל חש אבדן זהות עד שעליו לברר לעצמו מי הוא בכלל המתפלל? מאיזה מקום נובעת התפלה, ואילו כחות נפש ראוי להשקיע בה?

תפקיד ההתקשרות לצדיקים לפני התפלה הוא לפתור את מבוכותיו של המתפלל. אכן, מפתיחת התפלה בהתקשרות לאבות, מתקני התפלות, יש ללמוד כי ההתקשרות היא בעיקר אל הצדיקים השייכים באופן מיוחד לעבודת התפלה. את התקשרות האדם אל השרש – אל הצדיק שהוא הנשמה הכללית של הדור, אל מלך המשיח – יש לפרוט להתקשרות לדמויות שונות של צדיקים. לכן נעיין כעת בדמויות מיוחדות של צדיקים השייכים במיוחד לסוד התפלה בתנ”ך[ד], תוך התבוננות כיצד התקשרות זו עם הצדיקים השונים פותרת למתפלל את שאלותיו-מבוכותיו השונות:

צדיקי התפלה בתנ”ך

כבר הוזכר כי “תפלות אבות תקנום”, ועוד אמרו חז”ל “מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב”ה מתאוה לתפלתן של צדיקים”[ה]. אמנם, מבין כל האבות והאמהות הקשר המפורש ביותר לתפלה הוא אצל יצחק ורבקה: מבין כל הפסוקים מהם לומדים את תקנת התפלה, המפורש ביותר הוא הפסוק של יצחק – בעוד של”וישכם אברהם בבקר” ול”ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש” יש מובנים נוספים ומטרות נוספות בפשט הפסוקים, הרי “ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב” מתפרש בצורה הפשוטה ביותר על תפלה (שהרי אין ליצחק מטרה נוספת בכך). וכן, הסמיכות של הבאת רבקה אל יצחק לפסוק זה מלמדת בפשטות כי יצחק התפלל – ונענה מיד – על זיווגו. בהמשך, מפורשת עוד יותר התפלה אצל יצחק ורבקה, כאשר הם מקיימים ביחד (“יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן”) “ויעתר יצחק להוי’ לנֹכח אשתו כי עקרה היא”[ו] (וברש”י: “הרבה והפציר בתפלה”, היינו שיצחק הרבה באיכות התפלה יותר מכל שאר האבות).

מבין האבות, יצחק ורבקה הם עמוד העבודה-תפלה, יצחק רבקה בגימטריא תפלה (כאשר אברהם ושרה הם עמוד החסד ויעקב ונשותיו הם עמוד התורה, ואכמ”ל), המלמדים כי ה’ חפץ בתפלה, ובכך עונים על השאלה האם להתפלל. מיצחק ורבקה ניתן גם ללמוד על מה להתפלל: הם מלמדים כי עיקר תפלת כל אדם צריכה להיות על “בני” (בעוד ש”חיי” ו”מזוני” הם טפלים יחסית) – על זיווגו של האדם ועל לידת ילדיו, על גידולם וחינוכם כראוי ועל הכנסתם לחופה וכו’. בתפלה כזו כלולה גם התפלה על מלך המשיח, בו נאמר “בני אתה, אני היום ילִדתיך”. יצחק ורבקה הם הראשונים אליהם יש להתקשר ב”א-דני שפתי תפתח”[ז].

צדיק נוסף עמו יש להזדהות בפסוק זה הוא דוד המלך, נעים זמירות ישראל, שאמר בעצמו את הפסוק הזה בתפלת התשובה שלו. דוד מזוהה עם עצם התפלה, עד שעצם פעולת “למיסמך גאולה לתפלה” היא סמיכת יוסף ליהודה ולדוד הבא מזרעו, כמבואר בחסידות (כאשר הפסוק “א-דני שפתי תפתח” הוא “תפלה אריכתא” דווקא). דוד עונה על השאלה מי הוא המתפלל, באמרו על עצמו “ואני תפלה”.

אל יצחק ורבקה המתפללים על זרעא-חייא-וקיימא, ואל דוד המלך, מצטרפת חנה הנביאה שהתפללה גם היא על “זרע אנשים” ותפלתה היא ‘משיחית’ משום ששמואל עליו התפללה הוא הנביא אשר משח את דוד למלך (כפי שרמזה בפתיחת וסיום תפלת ההודיה שלה “רמה קרני בהוי’… ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו”) – כאשר מחנה לומדים חז”ל איך להתפלל.

מאוחר יותר בתנ”ך מופיעים שני מתפללים נוספים חשובים: חבקוק הוא הנביא היחיד שבין נבואותיו כלולה תפלה מפורשת – “תפלה לחבקוק הנביא על שגיֹנות” – כאשר נבואותיו הן בעצם תפלה מפורשת לה’ (כדוגמת פתיחת נבואותו “עד אנה הוי’ שועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס ולא תושיע”). תוכן תפלת חבקוק הוא צעקה על הגאולה ודרישה ותביעה (באופן של “תפלת בעל דין”) להבאת המשיח, וכדרשת חז”ל על הפסוק “על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי” כי “בא חבקוק כך עשה לו צורת עוגה בארץ ואמר איני זז מכאן וכו'”.

דניאל[ח] איש חמודות (המשמש בחז”ל דוגמה למשיח) הוא הדוגמה המובהקת ביותר למתפלל אשר הכלבים סובבים אותו[ט] (“סבבוני כלבים”). דניאל הוא המברר למי להתפלל, כאשר הוא עומד עד כדי מסירות נפש (ומלמד עד כמה להתפלל) על כך ש”לו לבדו ראוי להתפלל”, וסביבו סובבים שרי הגוים, ה’כלבים’ הרוצים לתפוס אותו בתפלתו ולמסור את נפשו להריגה. מתפלת דניאל לומדים גם היכן להתפלל, לאיפה להתפלל ומתי להתפלל – “וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי [בחינת ‘נברכה לפני הוי’ עֹשנו’] ומצלא ומודא קדם אלהה”. דניאל הוא המלמד על תפלת הגלות, ונותן כח לכל עם ישראל – עד ביאת משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש – לעמוד במסירות נפש בתפלה מתוך צער הגלות[י].