לנצח את ישמעאל

איך מתמודדים עם השחור?

המציאות שסביבנו מלאה כעת ב”שחור”: הרוגים, פצועים, חטופים, בתים וקהילות שנחרבו, תחושת ביטחון שאבדה.

וברגעים של קטנות מוחין אפשר (אם כי לא מומלץ) למצוא בתוכנו לא מעט נקודות שחורות של אובדן דרך רוחני ולאומי, שהביאו אותנו למצב הזה.

יותר מזה, נדמה שאנחנו נצבעים בשחור גם מבפנים. במקום לעסוק באור ובטוב שהעולם מלא מהם, במקום לפעול בחסד וברחמים, אנחנו נדרשים לגייס גבורה ואפילו אכזריות. אין די במעשי החסד שהעם כולו מגויס אליהם. אנחנו צריכים לעשות גם את “העבודה המלוכלכת”, שהיא לכאורה פחות טבעית לנו. 

בדרך כלל אנחנו משתדלים להתמקד באור ובטוב, מתוך ידיעה שהחושך הוא זמני וחולף. אבל כעת, אחרי שספגנו מנה מזעזעת כל כך של חושך, כנראה שאנחנו נקראים להישיר אליו מבט, להסתכל לו “בשחור של העיניים”, ולמצוא – דווקא שם – אור.

מדוע חשוב לעסוק בכך? מפני שאנחנו יהודים, ומתקשים להילחם מלחמת הישרדות בלבד. אנחנו מוכרחים להרגיש שמעשינו מכוונים אל התכלית הקדושה של תיקון העולם, וכל עוד איננו בטוחים בכך, הדבר מקרין ישירות על היכולת שלנו להילחם ולנצח.

במאמר , הסובב סביב הפסוק משיר השירים “שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה”, נלמד להכיר בקיומה של השחרות הזו, שבני ישמעאל מאשימים אותנו בה. הם טוענים שעזבנו את ה’ ולכן גם הוא עזב אותנו חלילה. הטענה הזו היא שנותנת לישמעאל כוח רוחני לעמוד נגדנו.

לאחר מכן נראה איך השחרות דווקא מבליטה את היופי המיוחד שלנו, עם ישראל. נגלה שהעמידה מול הקושי והחיסרון הנורא אינה מחלישה אותנו, אלא דווקא מגבירה את יופיינו.

לבסוף נלמד להכיר את היופי המיוחד שנמצא דווקא במקומות האפלים והקשים. האור שאנחנו מכירים וכוספים אליו הוא גילוי נמוך יחסית של ה’. בתוך החושך מסתתר גילוי עמוק יותר, מופלא יותר.

הידיעה הזו מאפשרת לנו להתעצם בלי היסוס עם העשייה ה”שחורה”. אנחנו בוחרים לנהוג באכזריות גמורה כלפי הרע, לא מפני שאנחנו מתדמים אליו חס ושלום, אלא בזכות הביטחון הגמור שלנו בטוב. המפגש עם עומק הרע מעורר בנו בהירות גמורה ביחס לטוב וביחס לתפקידנו אליו. החוויה המוחלטת הזו מאפשרת לנו לא לגמגם ולא להתפשר, ובוודאי לא לעשות עסקאות עם השטן, גם כשאיננו יודעים בדיוק לאן כל זה הולך ומה יהיה ביום שאחרי.

תחנה ראשונה

הטענה הכפולה של צאצאי ישמעאל

על פי פנימיות התורה, כל תופעה במציאות משקפת שורש רוחני עליון. גם המלחמה המתמשכת עם ישמעאל וצאצאיו הרוחניים, שאת הכאב שלה חווינו בשמחה תורה, נובעת מעימות רוחני־פנימי. 

היכולת של צאצאי ישמעאל להרים ראש נגדנו נובעת מטענה כפולה:

הטענה הראשונה היא שהם בני אברהם, ובזיוף ההיסטורי אף נטען שישמעאל הוא בנו הנבחר של אברהם.

אך הטענה העיקרית היא ההצבעה על החסרונות והחטאים של עם ישראל כמקור להשפלה ולשנאה כלפינו. הם באים בשם ה’, כביכול, וטוענים שהוא איננו אִתנו בשל חולשתנו הרוחנית.

אכן, הזוהר הקדוש מלמד כי מילת העורלה של ישמעאל, שכלפי חוץ נראית זהה לברית המילה שלנו, מעניקה לו כוח רוחני לאחוז בארץ ישראל – אולם כוח זה קיים רק כאשר אנו פוגמים בבריתנו עם ה’. 

התשובה לישמעאל טמונה בפסוק בשיר השירים – “שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָים כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת…”. הרשב”ם מסביר כי “בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָים” אלו הן “בנות ישמעאל”. הבסיס לפירוש זה בפסוק טמון במילים “כְּאָהֳלֵי קֵדָר”. קדר הוא גם מנשיאי ישמעאל. אהלי קדר הם אהלי הערבים המתגוררים במדבר.

מדברי הרעיה “אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת” אנו למדים שבנות ישמעאל מבזות את כנסת ישראל על ‘שחרותה’ – חטאיה והלכלוך שדבק בה, מה שלטענתן גרם לאהובה להתרחק ממנה.

ברגעי משבר, כשהמצב הרוחני לוקה בחסר, אויבינו טוענים כי עזבנו את ה’, וכי חלילה גם הוא עזב אותנו. כיצד נוכל להשיב להם מלחמה?

תחנה שנייה

עמוק בפנים אנחנו הכי יפים

“לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ”. יש בנו חסרונות, חולשות וחטאים. גם הרעיה בשיר השירים איננה מתכחשת למצבה. היא מודה – אכן, “שְׁחוֹרָה אֲנִי”, אני אמנם נראית מלוכלכת, “כְּאָהֳלֵי קֵדָר”, אך באמת אני יפה, נאווה “כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה”.

המפרשים מעניקים לתשובת הרעיה פירושים רבים שלכולם עיקרון דומה:

יופי פנימי – השחרות שלנו היא חיצונית, מקרית, אבל העצם, מה שבאמת מגדיר אותנו, הוא טוב ויפה – “׳כאהלי קדר׳. שהשחרות בהם הוא מקרי לא עצמי, כי לא נעשו מבגד שחור אלא מבגד לבן שקרה לו השחרות. אבל בעצם אני נאוה כיריעות שלמה. שהן נאוה מצד עצמן” (ספורנו). 

יופי של אמונה – גם אם מעשינו מכוערים, במהות ובאמונה נותרנו קשורים לה’, זכים ונקיים – “כי גם שאני שחורה במעשים כמותן, מכל מקום אני נאוה בידיעת האל יתברך ויראתו ואהבתו” (ספורנו).

נקודות טובות ויפות – לצד השחרות, עלינו לזכור את הנקודות הטובות שלנו, שהן העיקר – “ואף במעשי יש מהם נאים, אם יש בי עון העגל יש בי כנגדו זכות קבלת התורה” (רש”י).

בעיני ה’ אני הכי יפה – גם בזמן השחרות עצמה: “שחורה אני בעיני ויפה אני בעיני קוני” (מדרש רבה) – אפילו כאשר אנו באמת ‘שחורים’ ומכוערים ה’ חומד ואוהב אותנו, ויחד עם ההכרה שלנו בכל חסרונותינו הרי אנו יודעים תמיד שבעיני ה’ באמת אין יפים מאִתנו…

בתרגום לימינו, נאמר לאויבינו: ‘נדמה לכם שנחלשה רוחנו, שהאחדות שלנו נפרמה, שאיבדנו את האמונה בה’ ובצדקת הדרך, שאנחנו חוטאים ורחוקים ולכן ה’ עזב אותנו? הכול הוא רק דמיון חיצוני, העוצמה הנצחית שלנו קיימת, הרוח הפנימית שלנו איתנה, אנחנו מאוחדים ומאמינים בה’, ורק אנחנו ראויים לשלוט בארץ ישראל’. 

תחנה שלישית

היופי מתוך הלכלוך

סוף סוף, טענת “בנות ישמעאל”, הפוגעת בנו במקום כואב, אינה משוללת יסוד. הרי היא מצביעה על מה שנראה כעובדה – כפי שהרעיה מודה, אנו נראים שחורים ומלוכלכים. עובדה זו מזמינה תשובה עמוקה יותר.

בעל ה”אור החיים” הקדוש, בפירושו “ראשון לציון”, בוחר לפרש את הפסוק באמצעות רעיון מהפכני:

האומות טוענות כי הבגידה היא חלק מהותי מאִתנו – כבר תחת חופתנו, במעמד הר סיני, בגדנו ועשינו את העגל. אולם, האמת היא כי “נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם”, ה’ מנהל את העלילה של חיינו, הכלליים והאישיים. גם את החטאים הגדולים בהיסטוריה הוא גלגל לשם מטרה ייעודית.

חז”ל אומרים כי “לא היו ישראל ראויים” למעשה העגל, ומגמת החטא הייתה ללמד לדורות שאף אם ציבור שלם חטא הוא מסוגל לשוב בתשובה. “אור החיים” מדגיש כי דווקא החטא הוא זה שגורם ליופיים של ישראל, ובלעדיו לא קיימת דרך התשובה. “שְׁחוֹרָה אֲנִי”, ובזכות כך – “נאוה”. בממד פנימי ועמוק, דווקא השחרות והלכלוך מביאים ליופי גדול יותר. 

רעיון זה מומחש בהסבר החסידי לפסוק “כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ” – איכות האור מתגלה דווקא כשהוא מפציע מתוך החושך. כך, הפירוד והחטא מביאים להתעוררות ולחיבור עמוק יותר, ומצבי הקושי, החורבן והמלחמה, מגלים את תעצומות האמונה וגבורת הניצחון.

בתורת החסידות מבואר כי בכל חטא, עם כל חומרתו, יש ממד נסתר של כוונה מצד ה’. כמו סוחר המשקיע כסף רב מתוך ראיית הרווחים העתידיים כך ה’ ‘משקיע’ בעם ישראל, ואף מגלגל את חטאיהם בצורה נסתרת, כדי ‘להרוויח’ את עוצמת התעוררות התשובה, המביאה אותם למקום טוב יותר – “מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים”.

משום כך, אסור לנו ליפול ברוחנו בשל החטאים שדבקו בנו. אדרבה – עלינו להתחזק כי המצב הנוכחי הוא בהשגחה פרטית מה’ יתברך, כדי להיטיב אתנו. הוא זה שמוציא מאתנו את התעוררות התשובה הגדולה, את תעצומות הרוח ואת היופי הגדול שלנו. בסופו של דבר, גם אם איננו רואים זאת כעת, מתוך המצב הנוכחי תבוא הגאולה ויופיע הטוב השלם.

גם במצב של אבדן דרך, כאשר נדרשת תשובה ציבורית – אפשר לעשות תשובה. אנו מאמינים שבחטאים שלנו יש ממד של השגחה פרטית, כדי שנגיע להתעוררות תשובה כזו שתביא אותנו למקום טוב יותר, לניצחון ולשינוי תפיסה בכל חיי הציבור שלנו. זו התשובה הנדרשת מאתנו, והיא אפשרית.

תחנה רביעית

מלחמה ‘שחורה’ ויפה

עד כה עסקנו בלימוד היופי הפנימי של עם ישראל. אך בחסידות ישנו פירוש נוסף לפסוק, המוסיף ממד אקטואלי־עיקרי ומתכתב עם המלחמה בישמעאל כיום.

חז”ל אומרים כי התורה כולה ניתנה “אש שחורה על גבי אש לבנה”. אחד ההסברים לכך הוא ששני צבעי האש מתייחסים לשני סוגי המצוות העיקריים: 

האש הלבנה היא מצוות עשה, הפועלות להאיר את המציאות באור ה’. כאשר אנו נוטלים לולב, לדוגמה, אנו מחדירים את אורו של ה’ לחלקים במציאות שבאמצעותם קיימנו את המצווה. 

האש השחורה היא מצוות לא־תעשה, הדוחות ושוללות, ‘מסמנות בשחור’, חלקים במציאות ככאלו שאי אפשר להאיר בהם את האור האלוקי. בתורת הקבלה מובא כי בכל דבר יש ‘ניצוץ’ של טוב אלוקי, המעניק לו קיום. בציווי ״סוּר מֵרָע״ אנו מוותרים, לפחות באופן גלוי, על חשיפתו ותיקונו של הטוב המסתתר בתוך הרע. כאשר, נניח, איננו אוכלים בשר טרפה, אנו מותירים אותה ‘חשוכה’ ולא מוארת באורו של ה’.

כולנו אוהבים אור ומתרחקים מהחושך. בדרך כלל נעדיף לקרב ולחבר, להאיר ולהפיץ טוב בעולם. 

על פי החסידות, הצהרת הרעיה “שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה” מגלה כי יש יופי מיוחד בשלילת הרע. בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי במלחמה, שעל אף היותה מצוות עשה היא שייכת לחושך ולשלילת הרע:

לרוב, המלחמה אינה מצטיירת יפה. הגבורה והעזות מלוות גם בקשיחות, באכזריות ובשפיכות דמים. בשורש, זו אחת הסיבות ל’מוסריות’ ול’הומניות’ שהיו חלק בלתי נפרד מהקונספציה שגרמה למלחמת ‘שמחת תורה’. בתוך הרע שבאויב יש ניצוצות ‘חפים מפשע’, המעוררים רתיעה טבעית מפגיעה בהם. אולם דווקא העבודה ה’חשוכה’ של “סור מרע” ושלילתו, מלחמת החורמה ברע, מושרשת במקום עמוק ונעלם בנפש ויש בה יופי מיוחד.

ה’שחור’ כביטוי ליופי נמצא פעם נוספת בשיר השירים – “קְוֻצּוֹתָיו‏ תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב”. יש יופי ומעלה בזקֵן, בעל זקָן לבן, המאיר באור של רחמים. אולם כאן הכלה מתאהבת דווקא בדוֹד המופיע כבחור גיבור ואיש מלחמה, ומדמה אותו לעורב המתאפיין באכזריות – “אכזרי כעורב” ביחס לאויב – כפי שבנות ישראל התאהבו בדמותו של דוד דווקא לאחר הניצחון על גוליית ושרו לו: “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו”.

גם היום, נדרש מעם ישראל לגלות את היופי המיוחד ב”סור מרע” במלחמה ‘שחורה’ ואכזרית כנגד הרוע, מתוך דחייה מוחלטת, בלי היסוסים ומחשבות על ניצוצות ‘חפים מפשע’ שאולי יש בתוך האויב.

תחנה חמישית

החזון של החושך

הסבר עמוק נוסף להבדל בין השחור ללבן בעבודת ה’, יגלה לנו את איכותו ויופיו של השחור.

ה’לבן’ כולל את הרגעים שבהם ה’ מתגלה ונוכחותו בחיינו מורגשת. אולם, באופן מעניין, הרגעים המוארים מבטאים את הדרגות הנמוכות והמוגבלות של הגילוי האלוקי. זהו טוב חלקי המצליח לחדור את מוגבלות עולמנו והכרתנו ולהעניק לנו אור וטוב.

ה’שחור’ שייך לאמונה המזוקקת – איננו מבינים ומרגישים, אלא רק מאמינים. את ה’ עצמו איננו יכולים להשיג – הוא למעלה מתפיסתנו, עליו נאמר “יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ”. ובסגנונו של הרמב”ם: על ה’ אין לנו ידיעה חיובית, ‘לבנה’, אלא רק ידיעת־השלילה ‘שחורה’. כך גם ביחס לגילוי המושלם של ה’ בעולם: הטוב האלוקי המושלם חשוך כרגע, עד ליום שבו הוא יצליח להתגלות ולהאיר.

בנפש, החושך, השעות החשוכות ורגעי המשבר, מפגישים אותנו עם האמונה באופן הנעלה ביותר שלה. משום כך, הניסיונות הקשים הם זמן של התחזקות באמונה.

החושך העליון והאמונה המזוקקת מקבלים ביטוי בזמן מלחמה:

ישנה מלחמה שנועדה להשיג תוצאות מעשיות – הגנה, כיבוש ושחרור. על פי ההסבר שלנו, זו מלחמה מוארת. אך ישנה מלחמה כנגד הרוע עצמו. זו מלחמה מוחלטת וחסרת פשרות. זו מלחמה קיומית ממקום ‘חשוך’ בנפש.

בשעת המלחמה הזו איננו יודעים בבירור מה תהיה התוצאה שלה. אנו עסוקים אך ורק במלחמת מיגור הרוע, מתוך אמונה שאין לו זכות קיום. מלחמה זו היא עומק האמונה שלנו בטוב, משום שדווקא חוסר ההכלה של הרע והמלחמה הקיומית כנגדו, הם אלו שיצמיחו טוב מופלא שאיננו יכולים כרגע לשער.

אחד הדיונים הבוערים כיום הוא על ‘היום שאחרי’. יש ניסיונות לצייר אפשרויות של מציאות טובה יותר עם הגורמים ה’מתונים’ בקרב האויב. זהו ניסיון ‘לצבוע’ את המציאות הקיימת בכמה שיותר ‘לבן’ – לחזק בה את הטוב. אולם זוהי גישה פשרנית, המשלימה עם הטוב החלקי, מעניקה לגיטימציה לרוע ומיואשת מתיקונו השלם. 

ביעור הרע ללא חשבונות, בלי ‘לעשות עסקים’ עם השטן, נובע מאמון מוחלט בטוב. מה נעשה ב’יום שאחרי’? נגלה זאת רק אחרי הניצחון המוחלט. רק התמקדות במלחמה מתוך אמונה וללא פשרות תוביל להשמדת הרע מהעולם. במקום להתפשר על אפשרויות שונות של רוע, מלחמת החורמה כעת תהפוך את ‘היום שאחרי’ לטוב גמור.

זו שליחותנו, כבניו הנבחרים של ה’. אנו מאמינים בעולם טוב לחלוטין. מתוך הטוב הבוער בקרבנו אנו נלחמים ברוע. גם כשהכל נראה חשוך אנו עוצמים עינינו, מאמינים וחולמים על הטוב השלם, וזה מה שמעניק לנו את הכוח לנצח!