לצוף על המים הרבים

הפרשה בה קוראים על המבול מתאימה לעיסוק בטרדות וקשיי העולם-הזה, שנמשלו בחסידות למים – “מים רבים”, “מים עזים” ואפילו “המים הזידונים”. דרישות היום-יום מציפות את האדם מכל עבר, רודפות זו את זו, מציקות ולוחצות, מאיימות ‘להטביע’ באובדן שלות הנפש ובשכחת התכלית – הדחוף דוחה את החשוב, דרישות השגרה משכיחות את רגעי ההתעלות וההחלטות שקבלנו בהם והריצה הבלתי-פוסקת לא נותנת רגע של ישוב הדעת. מדוע ה’ שם אותנו בעולם כזה?

 המבול לא היה רק עונש, אלא פעולת טהרה של העולם כולו. וכך, בהתייחסות נכונה, יש ממד מטהר גם בשטף החיים הדורש מהאדם לצאת מעצמו, מתמונת העולם האגוצנטרית שלו ומהאשליה שהעולם מתנהל לפי תוכניותיו.

אכן, כדי ‘לצאת טוב’ ממבול העיסוקים, להטהר ולא חלילה לטבוע, צריכים להכנס אל תוך התבה. מורנו הבעל שם טוב מלמד שתבת נח של כל אחד היא המלים-התבות הקדושות – תבות התורה ובעיקר תבות התפלה. כשאדם נמלט מתוך הקשיים והטרדות למצוא מחסה בדיבורי קדושה יש לכך ערך רב, ואותם “מים רבים” אפילו מציפים-מרוממים את התבה – טוענים את התפלה בכוונה וצעקה אל ה’ ונותנים ללימוד התורה ערך מוסף של קרבת ה’ והתרפקות עליו.

מעבר לצד ה’מסעיר’ שהמבול שבחוץ מוסיף לתבה, תפקיד תבת-נח הוא לאפשר מנוחה ונחת. סדר החיים היהודי מכתיב זמני מנוחה מטרדות העולם: לכל לראש שבת, יום המנוחה, בו יש לחוש כי “כל מלאכתך עשויה” ולהשתחרר במעשה, בדיבור ואפילו במחשבה מכל טרדות החול.

מנוחת השבת לא נובעת רק מאיסור המלאכה, המעניק חופשה-כפויה-ונפלאה, אלא גם מהיותה “זכר למעשה בראשית” – הזכרון שבורא העולם מנהל את המציאות בהשגחתו הפרטית והרחומה מזכה במנוחת הנפש ומשחרר מלחצי המציאות ועבדות הזמן (וכך שבת היא גם “זכר ליציאת מצרים”). גם בימות החול, זמני התפלה והלימוד הם מעין שבת קטנה בה נזכרים בהשגחת ה’.

לכל אחד מומלץ ‘לעשות מקום’ במשך היום/השבוע לזמני התבודדות והתבוננות – פניה אל ה’, חשבון נפש על העובר עליו, הזכרות ביעדים החשובים בחיים והודיה לה’ על כל הטוב שהוא מעניק לו. כשנזכרים בה’ לא רק התבה היא מקום המנוחה, אלא המבול עצמו נקרא “מי נח” – המציאות השוטפת מכוונת בידי ה’, ואפשר להתערסל בין גליה המלטפים ולנוח בידיו הטובות של ה’.

‘לכל שבת יש מוצאי שבת’ ותכלית המנוחה היא “צא מן התבה”, חזרה להתמודדות עם שטף החיים בכחות מחודשים. מעבר לרענון כחות הגוף והנפש המנוחה נועדה לחיזוק הנחות היסוד החשובות בנפש. עיקר חשש הטביעה הוא במה שנקרא בלשון החסידות ‘הנחות העולם’, הנחות יסוד שגויות שיוצרות את אילוצי ופיתויי המציאות. כמו פרסומת טובה, העולם מנסה למכור לנו הנחות יסוד מה ‘חשוב’, ‘דחוף’, ‘הכרחי’, ‘כיף’ וכו’. רוב האילוצים, הלחצים וטלטלות הנפש נובעים מאותם צרכים או הישגים מדומים.

זמן המנוחה נועד לחזק מחדש ‘הנחות’ אמתיות על הקשר עם ה’, על חשיבות המשפחה, על שליחותנו בחיים ועל הצרכים האמתיים שלנו ועל הדברים המשמחים באמת. הנחות-יסוד אמתיות משחררות את הנפש מלחצי ושעבודי החיים, ובמקום ‘לעבוד אצלם’ האדם פועל מתוך בחירה חפשית והתמסרות למילוי רצון ה’ בעולם.