לשיר מיש לאין

(דבור ושירה – הבעת ה’יש’ (אהבה) וה’אין’ (תענוג

כתוב[1] שהיכל הנגינה סמוך להיכל התשובה, השיבה לה’ – ההתקשרות והדבקות באלקות. כדי לדבוק בה’ צריך לשיר לו. כאשר שרים לה’ מחזירים את מציאות ה’יש’ ל’אין’ הקדמון שלו.

אדמו”ר הזקן, הרבי הראשון של חב”ד, הסביר מהו ההבדל בין דבור לבין שירה ונגינה. הוא אמר[2] שכל אחד מהם הוא קולמוס, כלי הבעה: הדבור הוא קולמוס הלב, הוא נותן ציור וביטוי למדות הלב ובראשן למדת האהבה שבלב. אבל ניגון הוא יותר גבוה, יותר פנימי מדבור, הוא קולמוס הנפש, הוא נותן ביטוי לעומקים של הנפש. עומקי הנפש אינם רק דרגות המודע שלנו – הרגש או השכל שלנו – אלא דרגות הלא-מודע, העל-מודע, של הנשמה.

השתמשנו בשתי מלים – “יש” ו”אין”. הבעת רגשות הלב הוא ביטוי של ‘יש’. התמצית של יהודי היא ‘אוהב’ – הוא אוהב את בורא העולם, הוא אוהב את בני עמו, הוא אוהב את התורה שה’ נתן לנו, הוא אוהב את ארץ ישראל, הארץ שה’ נתן לנו. הדבור מבטא את רגשות הלב, שעיקרן הוא רגש האהבה. על אהבה נאמר “יש מי שאוהב”[3], וכן ביחס לשאר מדות הלב, כולן הבעת ה”יש” של האדם.

אבל כאשר שרים לה’ – וכל נברא שר לה’ – את כל הבריאה ה’ ברא יש מאין, והשירה לה’ היא הקיום ותנועת החיים (“כל חי מתנועע”[4]) של כל נברא, הנה תנועה זו עצמה היא הדחף והתשוקה של הנברא לחזור אל האין, לחזור ממצב הישות שלו למצב האין הקדום שבו היה כלול בתוך ה’ (שהרי “ממך הכל”[5]). עבור הנשמה השיבה ל”אין” היא החוויה הכי פנימית של שלוה, שלום ותענוג אלקי.

בקבלה תענוג אלקי מזוהה עם הראש השני של הכתר, “רישא דאין”[6]. לשם מגיעים כאשר שרים. נמצא, אם כן, שהתענוג הוא אין והאהבה היא יש, וממילא ההתהוות התמידית יש מאין היא בסוד “מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים”[7].

צלילי הצל

הסוכה של חג הסוכות רומזת לבית המקדש שנקרא “סוכת שלום”, “ויהי בשלם סוכו”[8]. “ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת”[9] – הסוכה (המקדש) מאחדת את כולנו על ידי שהיא מביאה אותנו למדת אין. בסוכה אנו יושבים ב”צלא דמהימנותא”[10] (צל האמונה), האמונה הטהורה שה’ הוא הכל והכל ה’ ו”כולא קמיה כלא חשיב”, הכל אין לפני-בתוך ה’, התענוג הכי גדול שיכול להיות. הנה, ה”שער” “צל” הוא השער של “צליל”, צלילי נגינה – כל צליל מושיב אותנו בצל הסוכה, בצל האמונה (גם מלשון אמנות, אמנות השירה), ב”צל” האין האלוקי שהוא ה”מזל לישראל”.

עבודת הנגינה במקדש – שמחה מתוך געגוע

יש שני סוגי נגינה – ניגוני געגועים (המביעים את תחושת-שאיפת הנפש עד שלא מגיעים ליעד, “עד ולא עד בכלל” – עד שלא מגיעים מתגעגעים) וניגוני שמחה (תוך תחושת ההגעה ליעד, “עד ועד בכלל”).

אנחנו בחג הסוכות (לאחר הימים הנוראים, ימי ההכנה לתכלית חגי תשרי), “זמן שמחתנו” – זמן מיוחד של ניגוני שמחה וריקודים. שמחה היא המצוה המיוחדת של סוכות והשמחה המיוחדת בחג היא “שמחת בית השואבה”, שקיימו במקדש, עליה נאמר ש”כל מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”[11]. היעד של העם היהודי (וכן של מלך המשיח – משיח אותיות ישמח[12] – דווקא כאשר “בונה מקדש במקומו”[13] וכו’ אז נודע ונקבע שהוא “משיח ודאי”, שהגיע ליעד) הוא להגיע לבית המקדש ושם לעבוד את ה’ בשמחה, כמו שכתוב “עבדו את ה’ בשמחה באו לפניו ברננה”[14].

השירה היא חלק עיקרי של עבודת ה’ בבית המקדש – הלויים שרו במקדש. כתוב שכאשר יבוא משיח, במהרה בימינו, הלויים, המשוררים, יעלו מעל הכהנים[15]. בשירה שלהם, הלוים לוקחים את הישות שלנו (ה’אגו’ שלנו), ומחזירים אותה לאין (מחזירים את ה”אני” שלנו לאין). כאשר זוכים לשוב לאין הנפש מתמלאת בתענוג מופלא, היא חווה שלוה מוחלטת, שלום מוחלט. כולנו רוצים שלום, כולנו שואפים לשלום, אבל לא מבינים ששלום שייך לבטול עצמי, להגעה למדת אין (עליה נאמר “אַיִן מזל לישראל”[16] כפירוש הבעל שם טוב הידוע[17]. שרש נשמת ישראל נחצבה ממקום השלום ולשם היא חוזרת, “ברוב שירה וזמרה”, כלשון הרבי). זהו התענוג הכי גדול שאפשר לדמיין.

שוב, המדרגה הזו מתגלה על ידי שירה – על ידי שירי שמחה, כמו שאמרנו, השמחה הפורצת מתוך ניגוני געגועים, הגעגוע לחזור ולהיות אחד עם ה’. הגעגוע לא מגלה רק את המודע אלא גם את תמצית הנשמה, את העל-מודע, הכתר של הנשמה. הכתר של הנשמה הוא סוד ה”גן עדן” של הנשמה – גן עדן ר”ת גע, ה”שער” (התת-שרש של שתי אותיות) של המלים “געגועים” ו”הגעה” (ליעד) הנ”ל. “גן” (גן עדן) הוא ה”שער” של ניגון ו”עדן” הוא לשון עדין, ולפי זה מפרשים את סוד “גן עדן” כניגון עדין[18]. על ידי ניגון עדין, ניגון מעדן, מגיעים לשרש הנשמה ב”אין” האלוקי, ושם שמחים עד מאד, על דרך השמחה של עבודת ה’ במקדש כנ”ל.

שירת הבריאה

והנה, האדם נקרא ‘מדבר’. המדרגה הבסיסית של להיות אדם בכלל, וגם של להיות יהודי, היא לדבר מלים, לתקשר עם הזולת (וכך להתחבר אליו). יהודי מדבר מלים של אהבה – אהבה לה’, אהבה לעם ישראל, אהבה לתורה. אבל עמוקה יותר היא השירה. כל נברא שר לה’ – היום שר, הלילה שר, השמש שר, הירח שר. השירה הזו היא סוד הקיום של כל נברא. הקיום תלוי בתנועה והתנועה עצמה היא השירה שלו.

כאשר יהושע רצה להעמיד את השמש והירח (“שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”[19]), כדי לסיים את המלחמה באויבי ישראל, הוא שר את השיר של השמש והירח, החליף אותם, ואז הם יכלו לעצור[20]. הם לא יכולים לעצור רגע אם אין צדיק כה גדול שיכול לשיר את השירה שלהם במקומם.

אם כן, הסברנו שהדרגה הכי גבוהה של עבודת ה’ היא שירה לה’. בביאת המשיח נאמר “שירו להוי’ שיר חדש”[21] – שכולנו נשיר ונתגעגע לה’. אז נבין שהגעגוע הוא ממשי ופעיל. על ידי הגעגוע אנחנו נעשים קרובים שוב לה’, ואז מתחילים לשיר שירי שמחה, למחוא כפים ולרקוד ברגלים – כמו שקורה בשמחת בית השואבה ועוד יותר בשמחת תורה, שרוקדים עם כל אברי הגוף, השמחה מחלחלת-יורדת עד שהיא מגיעה לעיקר הביטוי שלה – ברגלים!

נאחל לכולם שנה טובה ומתוקה, שנה של תענוג ושמחה, שנה של שירה.