לתת לשֵדִים גוף?

אדם עבר אירוע טראומתי. לפעמים הוא מרגיש את ההשפעה שלו עליו. האם כדאי שילך למטפל שיאבחן אם הוא סובל מפוסט-טראומה, או שעצם האבחנה הזו עלולה לקבע את הקושי ולהפריע להתמודדות אִתו?

מעטים האנשים בדורנו שחיים מציאות של ״שדים״ כמו פעם, אלה עם רגלי התרנגולת והצחוק השטני. החשיבה הרציונלית הרגילה אותנו לתמונת-עולם מדעית יותר, שאין בה מקום ליצורים מעין אלה. אבל נדמה שככל שהחברה פחות מאמינה בשדים ובשאר תופעות על-טבעיות, כך מתרבות אצלה ההפרעות הפסיכולוגיות והרגישות הנפשית.

הנה כי כן, השדים לא באמת נעלמו מחיינו, הם פשוט לבשו צורה אחרת: תודעתית ונפשית. השדים בחיינו הם החרדות שלנו, הדיכאונות, התקפי התאווה, ההתמכרויות הכפייתיות, הטראומות.

כשאנחנו מזהים את שלל הקשיים האלה כ”שדים” זה עוזר לנו להבין את המהות שלהם. כמו ששדים הם נשמות חסרות גוף, כך הקשיים הנפשיים הם חלקים של התת-מודע שאין להם אחיזה במודע, ומכאן סוד כוחם לפעול בניגוד לרצון המודע שלנו.

השאלה החשובה ביותר היא: האם נכון לתת ״גוף״ לשדים הללו, בכך שנהפוך את התת-מודע למודע? מצד אחד, הם ילבשו כך צורה מוגדרת ואפשר יהיה להתעמת אִתם פנים-אל-פנים; אבל מצד שני זה רק עלול להגביר את כוחם ולקבע אותם.

בגיליון שלפנינו נלמד שהתשובה אינה חד-משמעית. נראה שהיא נוגעת לשאלה איזו עבודה שייכת לנו – עבודת-הבינונים או עבודת-הצדיקים. ונגלה שהדרכת פנימיות התורה לפעמים שונה מאוד מזו של הפסיכולוגיה המודרנית. מוכנים לפגוש את השדים?

תחנה ראשונה

מתי נבראו השדים?

בזוהר הקדוש מופיע תיאור מיוחד על בריאת השדים. היה זה בסוף ששת ימי הבריאה – ה’ ברא את רוחות השדים תחילה, במגמה להמשיך ולברוא להם גוף, אולם המגמה הזו לא הושלמה. מיד לאחר בריאת הרוחות נכנסה השבת, ה’ שבת ממלאכת בריאת העולם, וכך נותרו השדים כרוחות ללא גוף. הזוהר אומר שפעולה זו הותירה את העולם ‘פגום’ וחסר.

מדברי הזוהר עולה כי מצב זה, שבו לשדים אין גוף, הוא רק בדיעבד, חיסרון הזקוק להשלמה. אולם החסידות מסבירה שאצל ה’ יתברך אין בעיות של חוסר תכנון… ובעצירת בריאת השדים באמצע הייתה כוונה פנימית: לוּ היה לשדים גוף, לצד השלילי בעולם היה כוח רב יותר. בלשון המובאת בחסידות, בעולם שבו יש לשדים גוף, המציאות הייתה ‘מִטשטשת’. במקום שהטבע יפעל כסדרו בתיאום ובהרמוניה, העולם היה מתקלקל ומשתבש.

רבי דובֶּער, ‘אדמו”ר האמצעי’, בנו של אדמו”ר הזקן, מסביר זאת באמצעות משל על חבית של יין. בקרקעית החבית מונחים השמרים, הקליפות הגסות של הענבים. כאשר האדם מוזג מהיין, עליו לשים לב היטב לשכבת השמרים. בהגיעו אליה, עליו לסגור את ברז החבית ולא לאפשר לשמרים לצאת, כדי שלא יתערבו ביין הצלול ויקלקלו אותו.

בנמשל, ה’ ברא את העולם באמצעות אור רוחני, ‘הורדת שפע’ במונחי הקבלה. גוף השדים הוא כאותם שמרים המונחים בקרקעית החבית. ברגע כניסת השבת ה’, כביכול, ‘תפס’ שהשמרים עומדים לצאת ו’סגר את הברז’ – עצר את תהליך הבריאה, כדי שהשדים לא יקבלו כוח.

ובכל זאת, הזוהר אומר כי ללא גופי השדים העולם נותר חסר. מסתבר שהמציאות השלמה היא כאשר לשדים יש גוף. במשל, השמרים מזיקים לשתיית היין, אך בפני עצמם יש להם ערך גדול. לא זורקים את השמרים אלא שומרים אותם בנפרד. גם לגוף השדים יש תכלית וערך השמורים לעתיד הטוב.

לסיכום:

בסוף היום השישי לבריאה נבראו רוחות השדים, אך לפני שנברא להם גם גוף נכנסה השבת והבריאה לא הושלמה. ה’ עשה זאת כדי שהשדים לא יקבלו כוח ויהרסו את המציאות.

תחנה שנייה

אילו שדים מתרוצצים בך?

הדיון המסתורי על שדים ורוחות נשמע מנותק מהוויית החיים שלנו. אך החסידות, כדרכה להסביר כיצד כל התופעות הרוחניות באות לידי ביטוי בנפש האדם, מסבירה כי השדים אינם דווקא יצורים חיצוניים לנו, אלא כוחות רוחניים המקבלים הד בתוך הנפש. שדים כאלו הם חלק בלתי נפרד מחיינו.

לפי הסבר זה, השדים הם בעצם דמיונות – כוחות הנמצאים בתת־מודע ומשפיעים על חיינו. במובן זה, בתוך כל אחד ואחת מאִתנו מתרוצצים להם ‘שדים’. אלה יכולות להיות תופעות כמו חרדה, דיכאון, או טראומות מאירועי־עבר. המכנה המשותף לכולם הוא שהם משפיעים על חיינו ללא כל פרופורציה לאחיזתם במציאות הממשית. כמו צלליות בחושך, השדים הנפשיים משתמשים גם הם בכוח הדמיון כדי להטריד אותנו. במצבי חושך נפשי ובעִתות משבר האדם עלול להגיע לחוסר תפקוד בשל אותן צלליות. צלקת נפשית בשל אירוע טראומתי יכולה לרדוף את האדם כל חייו.

השדים הנפשיים הם פשוט צללים המעיבים על הנפש ומפריעים את שלוותה. הקשר בין צללים לשדים מומחש באנגלית – שבה המילה ‘שֵד’ (shade) מתפרשת גם כצל וגם כרוח-רפאים.

נחזור לבריאת העולם: השאלה האם לברוא גוף לשדים נוגעת לשאלה עד כמה נכון להציף את הצללים הנפשיים לקדמת התודעה. ‘שדים’ נפשיים רבים קיימים בתוכנו בשל טראומות מהעבר. גם עבירות שהאדם עבר, חלילה, מותירות בתוכו עיוותים נפשיים וצלקות. מה עושים עם ‘שדים’ כאלו? 

לסיכום:

החסידות מסבירה שהשדים הם כוחות נפשיים הנמצאים בתת־מודע, כמו חרדות או צלקות נפשיות. באנגלית, ‘שד’ (shade) משמעו גם ‘צל’ וגם ‘שֵד’. לכולנו צללים נפשיים בתת־מודע; כיצד נכון להתייחס אליהם?

תחנה שלישית

לתת גוף לשדים?

לפי הפסיכולוגיה של פרויד, בפסיכואנליזה צריך להציף את התת־מודע אל המודע. הפסיכולוג מבקש מהמטופל להגיד באופן אסוציאטיבי את כל מה שעולה בדעתו. באופן זה המטפל יכול להציץ לעולמו הבלתי-מודע של המטופל ולפרשו, וכך להביא מזור לנפשו. גישה זו היא בעצם ‘הענקת גוף לשדים’ הנפשיים. כל עוד הם מונחים בתת־מודע הם נותרים צללים דמיוניים, ללא ממשות ואחיזה במציאות. הצפתם אל פני המודעות מעניקה להם ביטוי וממשות. 

האם תמיד כדאי להעניק ביטוי לתת־מודע?

מצד אחד, יש לכך יתרון מובהק – כאשר השד ‘מקבל גוף’, התת־מודע מוגבל ומוגדר, וממילא יש לו השפעה מוגבלת. במצב כזה אפשר בנקל לזהותו ולהישמר ממנו. כשאין גוף, כשהשד נשאר בתת-מודע, הרוחניות שלו מתפשטת ללא הגבלה.

מצד שני, יש לכך גם חיסרון – כשהתת-מודע מגיע לידי ביטוי, כשיש לשד ‘גוף’ וממשות, הוא מתחזק ומתקיים. אמנם יותר קל להיזהר ממנו – אך יותר קשה להיפטר ממנו.

משום כך, אדם רגיל לא צריך לבטא את כל מה ש’מסתובב’ לו בתחתית המודעות. כל עוד זה אפשרי, עדיף להמשיך בשגרת החיים ולא לפתוח ולהציף את חוליי הנפש. למרות הרצון של האדם לחטט בנבכי נפשו, ישנם מקרים שבהם הסחת הדעת עדיפה על פני ההצפה. במקרים רבים, עצם ‘הענקת שם’ לבעיה מסוימת מקבעת אותה, הופכת אותה לגדולה ומאיימת הרבה יותר, ומקשה על היכולת להיפרד ממנה.

שני הצדדים הללו מתבטאים בפנים הכפולות של סיפור בריאת השדים בזוהר. מחד, ה’ החליט שלא להעניק להם גוף – שלא לתת לצללים האפלים במציאות נוכחות וקיום שיטשטשו את הנפש. מאידך, הדבר מוגדר כחיסרון וכדבר שצריך השלמה שתתחולל בסופו של דבר. התכלית היא להגיע למצב שבו אפשר לבטא כל כוח ודחף נפשי, לנתב אותו ולהביא אותו לתיקון כחלק מתמונת הנפש השלמה.

שתי הגישות הן בעצם שתי הדרכות שונות של חז”ל:

בספר משלי כתוב: “דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה”. חז”ל מפרשים את המילה “ישחנה” בשני פירושים נוספים – “יסיחנה מדעתו” ו”ישׂיחנה לאחרים”. מהפירוש הראשון עולה כי ההתמודדות עם התת־מודע היא באמצעות התעלמות והדחקה מכוונות, אולם הפירוש השני מכוון אל התיקון השלם – הצפת החרדות והדאגות וביטוי שלהן באמצעות הדיבור, עד ליכולת להפוך ולתקן אותן.

עשרות אלפי אנשים התייעצו עם הרבי מליובאוויטש. אחת ההדרכות היסודיות שהוא העניק, בנוגע לחרדות ודומיהן, היא “היסח הדעת”. הדרכה זו מבוססת על הפירוש הראשון של חז”ל ושונה מגישת הפסיכולוגיה.

לסיכום:

הגישה הרווחת בפסיכולוגיה היא להציף את התת־מודע, כדי לעזור לאדם. יש בכך יתרונות של הגדרת הבעיה וטיפול בה, אך גם חסרונות של חיזוק הבעיה והפיכתה לממשית. הרבי מליובאוויטש הדריך ברוב המקרים להסיח את הדעת מהבעיות.

תחנה רביעית

מבינוני לצדיק, מהסחת הדעת לתיקון

הרבי מליובאוויטש התווה את הכלל הגדול בעבודה הנפשית היום־יומית: לרוב, אין לנו את היכולת להתמודד עם השדים עצמם. ככלל, עדיף להסיח את הדעת – לא לתת מקום לפחדים, לחלומות או לדמיונות. אל לנו להתמודד ישירות עם טראומות מהעבר, וגם לא עם נפילות רוחניות כפגם הברית. עדיף להתמקד בעשייה ויצירה חיובית ופעילה בהווה.

אולם, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. במקרים רבים, למרות הניסיונות, לא ניתן להסיח את הדעת מהבעיה. העובדה הזו רומזת גם לכך שככל שמתקרבים לגאולה צריכים לתקן גם את גוף השדים. בתת־מודע טמונות אנרגיות־חיים גדולות, שעבודה נכונה אִתן תצליח לשחרר את החלק השלילי שבהן ולרתום אותן לתיקון העולם.

שני סוגי ההתייחסויות הם שתי עבודות שונות: בלשון ספר התניא, הסחת הדעת היא ‘עבודת הבינונים’ – אדם רגיל, שאינו מסוגל להתמודד כעת עם הצללים, צריך להסיח את הדעת מהם. לא לחטט בתוך הנפש, מתוך עיסוק בעבר וחשש מהעתיד, אלא לעסוק בהווה תוך הדחקה מוּדעת. לעומת זאת, ‘עבודת הצדיקים’ היא ההתמודדות עם חלקי הנפש האפלים והיכולת לתקנם. ככל שמתקרבת הגאולה מתגלה כי “וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים” – עבודה זו שייכת במקצת לכל אחד ואחת מאִתנו.

מה מאפיין את עבודת הצדיקים? 

הצדיקים אינם שוקעים לתוך עצמם בעצבות או ייאוש. הם אנשים שמחים ומשוחררים, מלאי אהבה לכול וביטחון בטוב. הבעיה אינה מאיימת עליהם; הם מצליחים להתבונן בה מבחוץ, וכך הם זוכים להברקות של חכמה כיצד לתקן אותה.

איך זה נוגע אלינו, הבינונים?

אנו זקוקים ליועץ ומטפל טוב, שההכוונה שלו תעזור לנו לתת ביטוי ל’שדים’ המתרוצצים בנפש, לטפל בהם, להשתחרר מהם ואף להפוך אותם לחלק ממנועי הצמיחה שלנו.

אצל הצדיקים, עבודה זו היא לכתחילה – אתגר להפוך את הטוב שלהם לטוב יותר. אך אצלנו, ההחלטה לעסוק בבעיות הנפש תלויה במשפיע טוב שידריך מתי והאם לעסוק בכך.

אבל גם אצל הבינונים יש מקרים יוצאי־דופן: אותן פעמים שבהן האדם מנסה להסיח את דעתו, בכל כוחו, אבל זה ‘לא הולך’. במקרים אלו, ניתן לומר כי “קלקלתנו היא תקנתנו” – שליחותנו היא כנראה התמודדות עם הבעיה פנים אל פנים, ועלינו לאזור כוחות ולעשות זאת, ככל שניתן, בעזרת המשפיע הטוב.

לסיכום:

הסחת הדעת מבעיות הנפש היא ‘עבודת הבינונים’, התמודדות ותיקון הבעיות הם ‘עבודת הצדיקים’, מתוך חשיבה חיובית, אהבה וביטחון. במקרה רגיל, אנו זקוקים להתייעצות עם משפיע ויועץ טוב האם ומתי להתעסק עם הבעיות. במקרים שבהם איננו מסוגלים להסיח את הדעת, כנראה שהשליחות שלנו היא לעסוק ב’עבודת הצדיקים’.

לממש את התאווה?

‘הענקת גוף לשדים’ הוסברה כאן כהצפת הדאגות והחרדות של התת־מודע וביטוי שלהן. ישנו סוג נוסף של ‘שדים’ בנפש – התאוות והדחפים, המוּנעים גם הם מתוך דמיון רב. כך קורא רבי נחמן ליצר הרע “כוח המדמה”, והכינוי בספר התניא לתאוות הנמוכות הוא פשוט “שדים”.
להעניק ‘גוף’ לשד התאוה הוא בעצם לממש אותה. האם נכון לעשות זאת?
ככלל, מימוש התאוות יכול לשבש את הנפש ולהביא את האדם למקומות שליליים. אנו אמונים על איפוק היצרים וריסונם, תנועה שבדרך כלל משרה על הנפש את השלווה והרוגע שלהם היא זקוקה כל כך.
אולם, בלא מעט מקרים דחיקת התאווה גורמת לתסיסה ולתסכול. במקרים אלו צריך, בהכוונה מתאימה ובמינון נכון, לתת מימוש לתאוות הנמוכות. בגמרא מסופר על יֶלְתָא, אשתו של רב נחמן, שהתאוותה לטעום טעם של בשר וחלב, ורב נחמן מצא מאכל בעל טעם זהה ונתן לה. זו דוגמה למימוש של התאווה בהיתר. 
לצערנו לא תמיד המימוש מתקיים בהיתר. כמובן שלא נמליץ לאף אחד לעבור איסורי תורה חס ושלום, אבל אחרי שהתאווה התממשה באיסור, נוכל לראות זאת כעצה עמוקה של ההשגחה, לחיטוי וריפוי של הזיהום, שאפשריים רק אחרי שהמוגלה יוצאת החוצה. כך, בזירה הפרטית וגם בזירה הציבורית, לעתים ישנה מציאות שבה אפשר להיפטר מרצונות או דמיונות שליליים רק לאחר שהם יבואו לידי מימוש במציאות ותתברר האיוולת שבהם. כך, לדוגמה, ההתפכחות מ’חלום השלום-עכשיו’ אצל רוב הציבור עלתה באלפי הרוגים, ה’ ישמור.
בחינוך זהו יסוד חשוב: כאשר יש לילד תאווה לדבר-מה, נחנך אותו בדרך כלל לאיפוק וריסון, אך עלינו לזהות את אותם מקרים שבהם דווקא שחרור מסוים של ‘שד’ התאווה יעזור לילד להשתחרר ממנו בצורה מיטבית, לקחת את האנרגיות שלו ולהפנות אותן לכיוון חיובי.