מבלעם עד משיח

בפרשתנו מסופר שבלק שוכר את בלעם לקלל את ישראל, אך ה’ הופך את הקללות לברכות, “וַיַּהֲפֹךְ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ”. זו דוגמא מובהקת כיצד הרע נהפך לטוב,  “אתהפכא חשוכא לנהורא” שהיא תכונה משיחית, ככתוב בספר הזהר. בנוסף, נבואת בלעם היא המקור המפורש ביותר בתורה על מלך המשיח, כמו שכותב הרמב”ם בהלכות מלכים, ומשיח-בן-דוד עצמו הוא מצאצאיו של בלק (דרך רות המואביה) – עוד ‘אתהפכא’.

עם בלתי פגיע

בלק ובלעם אינם מצליחים לקלל את ישראל. למרות המומחיות של בלעם – מקצוען בעל-שם עולמי עם קבלות – הוא נתקל שוב ושוב בחומה אטומה. מכל זווית שהוא מנסה להביט בעינו-הרעה על ישראל, אין הוא מצליח לחדור את ההגנה המופלאה המקיפה אותם, אפילו הפה שלו אינו ברשותו והוא נאלץ להיות כמלאך רע העונה אמן בעל-כרחו. בלעם המתוסכל מודה שאת העם הזה פשוט אי-אפשר לקלל, זה לא עובד עליו, “כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל”, וזאת מפני שה’ כל-כך אוהב אותם ומעלים עין מכל פגמיהם, “לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל”, רק אוהב ואינו כועס, “מָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'”.

בעומק, הקללה פירושה פגיעה במערכת החיסון (הפיזית והרוחנית כאחד) – בלעם מוצא נקודת-תורפה באובייקט המקולל (כמו “כתם עיור” בשדה הראיה), חושף אותה ומעצים אותה, וכך המקולל הופך לפגיע ומפסידן. בהקבלה למערכת הספירות, מערכת החיסון שייכת לספירת ההוד, שכאשר היא נפרצת נאמר עליה “הודי נהפך עלי למשחית”, ההוד נהפך לדוה, כמו שכתוב “כָּל הַיּוֹם דָּוָה”. בלעם אכן מהווה סכנה קיומית לעם ישראל, כי הוא יודע ‘לתפוס’ את הרגע שה’ כועס בו, לנצל את החוֹר במערכת ולמוטט אותה, כך שכל נגיף יהיה קטלני.  

אך כיון שה’ הפך את הקללה לברכה, אז “הפוך על הפוך” – נסיון הפגיעה הכושל במערכת החיסון של ישראל דווקא העצים אותה. עכשיו התברר שישראל מחוסנים כה חזק עד שהם יכולים לשרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה, עד לימות המשיח ועד בכלל, לעומת כל האימפריות העולמיות שאחריתן “עֲדֵי אֹבֵד”.

מבלק לאלישע

והנה מאמר חז”ל מופלא מקשר בין מעשה בלק ובלעם למה שאירע לאחר דורות רבים עם אלישע הנביא: “אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים” (סוטה מז, א). ככתוב בספר מלכים, בתחילת דרכו של אלישע הנביא, לאחר שאליהו רבו עלה בסערה השמימה, הוא ריפא והמתיק את המים הרעים ביריחו (דוגמא נוספת של ‘אתהפכא’), ובצאתו מיריחו “וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה’ וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים“.

הסיפור הקשה הזה מובלט כעת עוד יותר: לעומת פרשת בלק, שבה הופכות כל הקללות לברכות, הנה מגיע נביא בישראל – אפשר לומר גדול הנביאים, שהרי אליהו הבטיח לו שיהיה פי-שנים ממנו –”וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה'”, והקללה פוגעת וממיתה! יתירה מזו, האר”י הקדוש מלמד ששתי הדובים בסיפור של אלישע הם גלגול של בלק ובלעם עצמם. אלישע הנביא פועל כבמאי בהצגה גדולה (ומחרידה), מזמן את בלק ובלעם מקבריהם ומלביש אותם בפרוות-דוב, כאשר התפאורה היא יער מאיים, שעליו בדיוק נאמר בגמרא הביטוי הידוע “לא דובים ולא יער” – כלומר, לפני כן לא היו שם דובים ולא היה יער, אלא הכל “נס בתוך נס”, בהזמנה מיוחדת לאירוע. מה פירוש הדבר?

בלק ובלעם בשנאתם רצו לעקור את הכל – “בלעם, בלע עם”, ובלק לשון כריתה “מבולקה”. לכן קללתם נתקלת בקיר-ברזל ונהדפת, כי השרש של ישראל הוא רק טוב, “מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ” (“אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו”, רש”י), “ה’ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ” בכל מצב.

אבל אלישע הוא יהודי והוא נביא, הוא יודע היטב עד כמה ה’ אוהב את ישראל, כל עניינו להיות שליח למען ישראל, וודאי הוא מקבל על עצמו בכל יום מצות-עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. אלא שלאלישע יש דעת אמיתית, וכאשר יש דעת שלימה אפשר להבחין ולהבדיל כראוי, כמו שחז”ל קבעו את ברכת הבדלה של מוצאי-שבת בתוך ברכת “חונן הדעת”. לא כבלק ובלעם שעליהם נאמר “אם אין דעת, הבדלה מנין?”, למרות התפארותו של בלעם כ”יודע דעת עליון”.

לאחר שמבדילים כראוי בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, ומבינים שישראל הם “עניין אחר” לגמרי, יכול נביא גדול כאלישע לעשות בירור מדוייק בתוך ישראל ולראות בעינו החודרת שהילדים הללו באמת ראויים לעונש, כדברי חז”ל “וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם – מה ראה? ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה… לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות” (סוטה מו, ב).

מתוהו לתיקון

אך הסיפור עוד לא נגמר. חז”ל אומרים שאלישע נענש על מעשהו זה, “שלשה חולאים חלה אלישע” ואחד מהם על “שגירה דובים בתינוקות”. מצד אחד מצדיקים את המעשה, אך מאידך מלמדים שזו לא תכלית, על ענישה כזו צריך הנביא לשלם! כמו שמצאנו במקומות אחרים שגם מעשה מוצדק שאינו נחשב חטא מצריך בירור וניקוי נוסף.

בעומק, הנהגתו זו של אלישע נחשבת יחסית כדרך של תוהו, ורמז מובהק לכך: אלישע בגימטריא תֹהו! בדרך הזו מפעילים דינים קשים ופוגעים, דינים שמותירים רושם וחיסרון שצריך אחר-כך להשלים. בדרך כלל, אין ללכת בדרך מסוכנת זו, כמובא בגמרא על רבי יהושע בן לוי שרצה לקלל רשע (תוך שימוש ב”ידע המקצועי” של בלעם) עד שנוכח ש”גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב” – לא טוב שהצדיק יעניש את הבריות (ברכות ז, א). וכן כתוב על ר’ אלעזר בן רבי שמעון שהעניש את הרשעים ואמר “קוצים אני מכלה מן הכרם”, אך חכמים לא הודו לו ואמרו “יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו” (בבא מציעא פג, ב).

 התכלית היא לפעול בדרך של תיקון, דרך משיחית. בדרך הזו, מצליחים לגלות אהבה גם לילדים שקילל אלישע, נוער-שוליים רחוק ביותר שאין בהם שום לחלוחית של מצוה. מטפסים עד לשורש של אותם ילדים-נערים, “מראש צורים אראנו”, ומגלים שלא רק בכללות האומה אלא גם בכל יהודי פרטי יש ניצוץ קדוש המחכה ליד אוהבת שתלבה אותו.