מה ש(לא) היה להוכיח

בסביבות אביב 1959 קיבל הרבי מליובאוויטש – הרב מנחם-מנדלשניאורסון, האדמו”ר השביעי והאחרון של חב”ד – מכתב ובו שאלה מפי חבורת צעירים וצעירות בגיל תיכון: האם ניתן להוכיח להם, כאנשים ספקנים, את מציאותו של אלוקים באופן מוחלט?

בתקופה זו היה כבר הרבי מליובאוויטש מוכר ומוערך בחוגים רבים, והיה מקדיש חלק ניכר מזמנו להגיב למאות המכתבים שהיו מגיעים אליו מרחבי העולם מדי שבוע. בתור רקע נציין כי אחר לימודיו הישיבתיים, בטרם הפך לאדמו”ר, למד הרבי פילוסופיה ומתימטיקה באוניברסיטת ברלין ולאחר מכן הנדסה בפריז, שם שמע גם שיעורים בסורבון. היתה לו אם כן השכלה מדעית וכללית רחבה, רבים פנו אליו בשאלות הקשורות במדע ואמונה, וככל הנראה זו הסיבה שחבורת הצעירים כתבה דוקא אליו.

לאחר הקדמה העוסקת בבעייתיות וביחסיות של המונחים ‘הוכחה’ ו’מציאות’, ובכך שלא צוין במכתב איזה סוג הוכחה בדיוק תחשב בעיני הכותבים לקבילה, ניגש הרבי למנות שלושה טיעונים שונות למציאות האלוקים. ליתר דיוק, הוא מונה שני טיעונים המוצגים כ’הוכחות’, וטענה אחת הבאה לערער על עצם הבקשה בהוכחה. נמנה את שלושת הדברים שהביא הרבי, ולאחר מכן ננסה להצביע על מהלך פנימי המסתתר בהן. הסדר בו מנה הרבי את הטיעונים, נבקש להראות, מתווה סוג של תהליך התפתחות מחשבתי שהוא רמז אליו – מעין סולם טיעונים המוביל אל התעלות מעל החשיבה באמצעות טיעונים. לבסוף, נבקש ללכת צעד נוסף עם תהליך זה מעבר לדבריו המפורשים של הרבי.

שלושה טיעונים

הטיעון הראשון הוא טיעון קלאסי במקורות היהדות. הוא אומר שהעובדה שסיפור מעמד הר סיני נמסר כעדות של עם שלם הינה הוכחה לאמיתותו. אדם בודד יכול לדמיין או לשקר, ושמועה אודות התגלויות או נסים שנעשו במקום אחר יכולה להיות מפוברקת. אך כיצד ניתן לשכנע עם שלם, מיליונים של משפחות, לשקר לילדיהם מדי סדר פסח שאבותיהם היו עדים למשהו ומסרו להם את העדות? הדרך היחידה בה יכול להיווצר מצב בו עם שלם שנפוץ ברחבי העולם מוסר מדור לדור עדות זהה של דור שלם של אבותיו, הינה שדור שלם של אבותיו באמת היה עד לדבר זה.

עד כאן הטיעון הראשון. מן הסתם יש לכם הרבה מה להגיד עליו, אך אנא עשו מאמץ, השהו דעתכם לעת עתה והמשיכו לקרוא.

הטיעון השני גם הוא מוכר, ואף הרחק מחוץ לגבולות ליהדות. הוא אומר כי קיומו של דבר מורכב ומשוכלל שכל חלקיו פועלים בתיאום מעיד על כך שהוא תוכנן ונבנה בידי ישות תבונית כלשהי. אם סתם כך ניקלע לבית חרושת מלא רובוטים הפועלים באופן אוטומטי ובתיאום, לא יהיה בלבנו ספק שאי שם היה מהנדס שתיכנן ובנה את המערכת. אכן, ככל שתעדר יד אדם מהמקום וכל שהוא יפעל באופן עצמאי והרמוני יותר, כן יותר נתפעל ממוחו של המהנדס. באותו אופן, היקום כולו, אפילו ברמת החומר הפיזיקלי עצמו, הינו מערכת כה מורכבת, בת מיליארדים כה רבים של חלקיקים הפועלים בתיאום, והמצייתת לחוקים כה דקים ומדויקים, שמוכח מזה שעומד מאחוריו בורא ומתכנן. עד כאן הטיעון השני, הידוע בספרות הכללית כ”טיעון מן התכנון” (argument from design).

הטיעון השלישי הוא המעניין מכולם ואינו מופיע בשום מקום במקורות. לאחר שנעתר בנימוס לבקשת שולחי המכתב והציג להם שני טיעונים קלאסיים, מרשה לעצמו הרבי לערער על ההנחה המובלעת בבקשתם. המבקשים הוכחות למציאות הבורא, הוא כותב, מניחים שמציאות הבריאה עצמה נעלית מכל ספק, ועל בסיס זה מקשים לגבי קיומו של בורא נסתר מאחריה. אך הנחה זו עצמה מוטלת בספק. לפי ממצאי המדע החדש ביותר, כותב הרבי (הכוונה היא לתורות היחסות והפיזיקה הקוואנטית), טבעה של המציאות עצמה נתון לספיקות גדולים: החומר שנדמה כמוצק התגלה כבנוי משדות אנרגטיים ערטילאיים, הזמן שנדמה כמוחלט התגלה כתלוי בנקודת מבט, הסיבתיות שנדמתה כמכאניסטית התגלתה כאקראית והסתברותית, ועצם יכולתנו להכיר את המציאות התגלתה כמחובלת בידי אי ודאות יסודית. אכן, עוד לפני היות מדע זה היתה הבעיה הבסיסית בפילוסופיה (המוכרת ביותר בגרסאותיה אצל דקארט, יוּם וקאנט) והיא שעצם אמיתותם של החושים מוטלת בספק: מנין לנו שמה שמראים לנו חושינו באמת קיים במציאות? לאור זאת, כותב הרבי, יותר משפשוט להאמין במציאות פשוט להניח שיש מישהו שעשה אותה. יש משהו יותר מציאותי באמונה שקיימת סיבה פועלת מאחורי כללות החידה האי-וודאית הזו, מאשר באחיזה במציאות שהיא ספק וירטואלית.

הרבי מסיים את המכתב בהערה על כך שטבע האדם הוא כזה שכשמביאים לנו ראיות פשוטות אנו בדרך כלל מתקשים לקבלן דוקא בשל פשטותן, אך הוא מקווה שאין זה המקרה בנוגע לשואלים, ושדעותיהם הקדומות לא ימנעו אותם מקבלת הטיעונים. הוא מזמין אותם לענות לו ולהשמיע דעתם גם אם אינם מסכימים כלל.

סדר הטיעונים

הסדר בו מציג הרבי מליובאוויטש את שלושת הטיעונים מעורר מחשבה. האם ניתן להבחין במהלך מסוים העומד מאחוריו, ואם כן – לאן הוא מוביל?

נפתח בהצבעה על דבר מעניין המאפיין את שלוש הנקודות לפי סדרן. דומה כי הן מתקדמות בהדרגה מדברים שתאמו את רוח דורות עברו אל דברים התואמים את רוח דורנו אנו.

נפתח בטיעון הראשון: אף כי הטיעון בדבר תקפותה ההכרחית של עדות הנמסרת מפי עם שלם הוא עוצמתי, אפשר לראות את הערך שלו, ולא קל להפריך אותו, קשה למצוא היום מספר רב של אנשים משכילים שהוא ישכנע אותם (אלו שנמצא יהיו קרוב לודאי אנשים מאמינים מלכתחילה או לחילופין, טיפוסים שמרניים). אי-קבלתו של טיעון זה בדורנו, נציין, אינה מעידה לדעתנו בהכרח על חסרון בו. דחייתו היום נובעת פחות מכך שתער הבקורת בה אוחז המשכיל המודרני מושחז יותר מזה של מקבילו מדורות עברו, ויותר מכך שלבו פשוט מאד מלא נוגדנים חזקים יותר לכל המדיף ניחוח דתי והמתיימר להוכיח אמיתות דתיות מוחלטות. אך בין כה ובין כה, העובדה היא שטיעון זה אינו הולך כנגד רוח המנטליות של היום.

לגבי הטיעון השני, בדבר מורכבות היקום כעדות לקיומה של אינטליגנציה מאחוריו, יש יותר על מה לדבר היום, והוא אכן מושא לדיונים נרחבים. המדע המודרני מגלה כל הזמן עוד ועוד מורכבויות בטבע, הצרובות ברמה הפיזיקלית היסודית ביותר שלו כך שלא ניתן לעשות להן רדוקציה לרמה בסיסית יותר. בפרט הצטברו ראיות אמפיריות למה שמכונה העקרון האנתרופי (the anthropic principle), הטוען כי היקום בנוי באופן כזה שיתאפשרו בו חיים ובפרט חיים תבוניים. מסיבות אלו ניתן למצוא לא מעט מדענים שיקבלו גרסא כלשהי של הטיעון מן התכנון כבסיס להאמין שישנה תבונה מאחורי היקום, גם אם לא זו שמציגות הדתות. מצד שני, אי אפשר לדבר על אהדה גורפת לטיעון זה, ולצד המדענים המקבלים אותו שלל משכילים אחרים, בתוך תחום מדעי הטבע ועל אחת כמה וכמה מחוצה לו, סולדים ממנו ומקדישים מרץ רב לנסות להפריכו, הן ברמה הביולוגית והן ברמה הפיזיקלית. למרות הראיות בעדו, הוא אינו קונה אחיזה חזקה בקרב השכבה המשכילה, שבסופו של דבר מרגישה גם לגביו שהוא אנכרוניסטי ומאולץ.

הטיעון השלישי לעומת זאת, בדבר אי-הוודאות הטבועה במציאות, שייך למחלקה אחרת ביחס לקודמיו. דומה כי במעין ‘הפוך על הפוך’ דוקא הוא, החותר תחת כל מוצקותו-לכאורה של הידע המדעי, הרבה יותר הולם את רוח הזמן מאשר שני הטיעונים הראשונים. אם יש רעיון שעשוי לגעת היום באנשים משכילים ומתוחכמים, זה דוקא הוא. אף כי גם הוא בנוי קצת כמו הוכחה וחותר לקרב לאמונה בבורא, הוא אינו עושה זאת דרך ייצור ודאות אלא דוקא דרך נטיעת ספק – ראשית ספק בוודאות לגבי הבריאה, ושנית ספק בספקנות לגבי בוראה. בהעלאתו כיוון זה הרבי ממש עושה מין ‘דילוג קוואנטי’ למרחב שכלי חדש לגמרי, שנקודת המוצא שלו אינה המציאות אלא האלוקות הבוראת אותה (בלשון החסידות, “אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות”).

שימו לב, שעם כמה שהטיעונים הולכים ומתקרבים למנטליות של דורנו, הם גם מוכיחים פחות ופחות. הטיעון הראשון, אם מקבלים אותו, מוכיח לא רק את קיומו של הבורא אלא גם את אמיתותה של תורת ישראל, יציאת מצרים, תרי”ג מצוות ועוד. הטיעון השני לעומת זאת מוכיח רק את קיומה של אינטליגנציה אוהבת סדר, אולי גם אוהבת אדם (שחוקי הטבע נוחים להווצרותו), אך כלל לא את אלוקי ישראל נותן התורה והמצוות. הטיעון השלישי אינו כאמור הוכחה כלל, רק מערער על מציאות הבריאה ובכך פותח בעקיפין פתח לאמונה בבורא.

הטיעונים בראי העולמות

כמה מושגים קבליים יכולים לסייע בחשיפת המבנה העומד מאחורי סדר הטיעונים, ולהסביר את ההדרגתיות שהם מבטאים. הקבלה מדברת על ארבעה ‘עולמות’ מהם בנויה המציאות, זה למטה מזה: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה. המונח ‘עולמות’ אינו מתכוון דווקא לישויות מטאפיזיות אלא גם לדרגות הכרה והתבוננות. ניתן לראות בארבעת העולמות ארבע ‘השקפות עולם’ שכל אחת מהן רואה את המציאות בפרספקטיבה רחבה וגבוהה יותר.

מבין העולמות, עולם האצילות מגלם דרגת הכרה עילאית בה אין חוויה של פירוד בין הבורא לבין הבריאה, בעוד בשלושת העולמות שמתחתיו כן מורגש פירוד זה. בהקשר לנושאנו, דרישה להוכחת מציאות הבורא יכולה לבוא רק משלושת העולמות הנמוכים. ואכן, ניתן לערוך הקבלה מפורטת בין הטיעונים שהביא הרבי במכתב לבין העולמות הנמוכים, בסדר עולה:

הטיעון הראשון הוא טיעון של עולם העשיה, העולם הנמוך והארצי ביותר. עולם זה הינו עולם של עובדות ושל תהליכים סיבתיים מוחלטים, ואכן טיעון זה נשען על קיומה של רציפות סיבתית ארצית ומעוגנת בתוך המציאות ובתוך ההיסטוריה.

הטיעון השני הוא טיעון של עולם היצירה, עולם רוחני מקודמו המאופיין בצורות מסודרות ומושלמות וכן בחוויה רגשית חזקה. אכן, טיעון זה ‘ממריא’ אל עבר מישור חוקי הטבע הנחים מעבר לסיבתיות הארצית, ונשען על ההתפעלות הרגשית מהסדר הצורני המופתי השורר בטבע.

הטיעון השלישי שייך לעולם הבריאה. עולם זה נשגב וטמיר משני קודמיו, ודורש קפיצה אל סדר חדש של דרגת תודעה. הוא מגלם את פעולת הבריאה יש מאין, ובו חווים יותר מכל עד כמה מעשה הבריאה אינו “מחויב המציאות” אלא “אפשרי המציאות” בלבד. תכונות אלו משקפות במדויק את הטיעון השלישי, ההולך מעבר חוקי הטבע אל עצם קיום העולם, ובוחן את הגבול בינו לבין מה שמעבר לו.

הקְבלה זו גם מסבירה לנו מדוע כל טיעון מוכיח פחות מקודמו. ככל שעולם נמוך יותר כן הוא משקף תמונה מפורטת וקונקרטית יותר של המציאות, ולהפך: ככל שעולם גבוה יותר כן הוא משקף מציאות כללית יותר. באותו אופן, סולם הטיעונים מטפס מטיעונים מפורטים וממוקדים לטיעונים רחבים ומעורפלים יותר, המעניקים לאדם חופש רב יותר להאמין בדברים מסוימים ולהתכחש לקיומם של אחרים.

הטיעונים בראי הנפש

דבר נוסף שההקבלה בין הטיעונים לעולמות מלמדת אותנו אודותיו הוא השינוי שעברנו אנו, בני האדם, בדרך לתודעה המודרנית. היא חושפת לנו שבהשתנות התודעה שלנו יש מימד משמעותי של עליה: תודעתנו התפתחה משכל של ‘עשיה’, לשכל של ‘יצירה’, לשכל של ‘בריאה’. העובדה כי בדורנו נוגע בעיקר הטיעון השלישי חושפת כי משהו בנו אינו ניזון עוד מחומרי שני העולמות התחתונים, ומסוגל לשאוב השראה דוקא מעולם הבריאה הנעלה מהם. הכרה במימד העליה הזה חשובה, כי את חוסר הנכונות לקבל את הטיעונים המסורתיים ניתן היה בקלות לפרש כ’ירידת הדורות’ גרידא – התעצמות הכפירה וההתכחשות לאמונה.

אבל עצרו. בטרם נטפח על שכמנו, נתפאר בדבר היותנו בני עולם הבריאה ונזלזל בבני הדורות הקודמים (ונציגיהם העכשוויים), עלינו לתת את הדעת לעקרון חשוב הנוגע להתפתחות התודעה. צמיחה תודעתית מתוקנת מדרגת התפתחות אחת לדרגה גבוהה ממנה אינה אמורה לנטוש את השגות הדרגה הנמוכה, אלא להמשיך להכיל אותן בתוכה ועל גביהן להוסיף את השגות הדרגה הגבוהה יותר. מה ערך ההשגות הישנות והילדותיות יותר כעת שרכשנו חדשות ובוגרות מהן? התשובה היא, שההשגות הילדותיות צריכות להמשיך ולפרנס את הרבדים הילדיים שבנו, הממשיכים להתקיים בתוכנו בדמות קומות הנפש הבסיסיות שלנו גם כאשר התבגרנו והוספנו על גביהן קומות גבוהות יותר. בלשון הקבלה, גם כאשר אנו מתבגרים מ”מוחין דקטנות” ל”מוחין דגדלות”, צריכים המוחין דקטנות להמשיך ולהחיות את מידות הלב שבנו, שמטבען הם ‘קטנות’ וילדותיות יותר.

מעקרון זה עולה כי אף אם אנו מזדהים יותר עם הטיעון השלישי ופחות עם השני והראשון, הרי שלמעשה שלושתם כאחד בעלי ערך עבורנו – ביחס לרבדים שונים בנו. אנכרוניסטיים ככל שיידמו לנו שני הטיעונים הראשונים, ישנם רבדים בנפשנו הזקוקים להם, ויתרה מכך – המסוגלים להכיר בתקפותם בפשטות ובישירות (גם אם רבדים גבוהים יותר יסתייגו מכך).

ביתר פירוט, שייכים שלושת הטיעונים לשלושת רבדי הנפש הבסיסיים לפי הקבלה – ה”מוטבע”, ה”מורגש” וה”מושכל”, בהתאמה – ובכח כל אחד מהם לתרום לתפקוד הרובד השייך לו.

הטיעון הראשון, בדבר עדותו הרציפה של העם, פונה אל רובד המוטבע, הרובד הבסיסי וה’ילדי’ ביותר שלנו, האחראי למעשינו והתנהגותנו בפועל. במסגרתו, מסוגל טיעון זה להצטרף לכוחות המניעים את קבלת העול הפשוטה והמעשית של התורה והמצוות, את עצם הצטרפותנו לרצף המסורת והמנהגים היהודיים.

הטיעון השני, הטיעון מן התכנון, פונה אל רובד המורגש בנפש, הרובד האמצעי ומשכן החוויות הרגשיות שלנו. בכחו של טיעון זה להעמיק את ההתפעלות הרגשית שלנו מהבריאה, לחזק את החוויה כי יש לה יוצר ומכוון, ולסייע בהתעוררותו של רצון להתקשר עמו ולחיות מולו.

לבסוף, הטיעון השלישי, בדבר אי-ודאיותה של המציאות ביחס להויה האלוקית, פונה אל רובד המושכל בנפש, הגבוה מבין השלושה, בו מתחוללים תהליכי החשיבה שלנו. כאן, כיוון המחשבה לפיו כללות המציאות היא בחינת אפשרי המציאות בלבד תורם לחיזוק האמונה בנצחיותה של חכמת התורה ולהעמקת ההתבוננות בסודותיה.

מעֵבר לטיעונים

קיומו של עולם רביעי, עולם האצילות בו מתמוסס הפער בין האדם והבורא, רומז לדרגת התפתחות נוספת שאנו יכולים לשאוף אליה. במדרגה זו אין כל צורך בטיעונים, כולל הזן העדין של טיעוני עולם הבריאה, וגם אין להם משמעות. ממנה, ההחלטה לעבוד את ה’ נובעת מבחירה חופשית צרופה – רצון להיות אצלו ועמו בדרך שאיש אינו מוכיח לנו את אמיתותה אלא אנו ניצבים מולה נכוחה בה בעצמנו.

מדרגה זו מקבילה כאן לרובד העל-מודע בנפש האדם, הנח למעלה מהרובד המושכל. כאשר רובד זה מצטרף לשלושת הרבדים שמתחתיו, הוא נוסך על כולם את אורו הגבוה. הארה זו מלמעלה אינה מבטלת את זיקת הרבדים הנמוכים לטיעונים השייכים להם, אך היא כן מרככת את תלותם בטיעונים אלו, מספיגה אותם באור של אמונה פשוטה שאינה זקוקה לשום טיעון כדי לזקוף את קומתה.