מכון גל עיני
נכתב עלידי
לפרק א || << לפרק הקודם || לפרק הבא >>
"פעם הייתי מאושר בזוגיות שלנו, אבל היום אני מרגיש מאוכזב ומרוקן. זה בכלל לא מה שציפיתי…" "הוא לא זורם אתי, לא מבין אותי וגם לא מנסה. זהו, נמאס לי, הקשר הזה כבר לא מתאים לי…"
לא מתאים לי, לא מה שציפיתי, לא זורם אתי… מתחת לכל התלונות האלו מתחבאת מלה אחת: "אני". אחד מסמנני קשר של "אחור באחור" הוא שבמודע או שלא במודע, אנו מרוכזים בשאלה "מה יוצא לי מהקשר הזה?" אנו מספרים לעצמנו שאנו עובדים על הקשר ואכפת לנו מבן זוגנו, אך בירכתי תודעתנו אנו מלאים בציפיות, ועסוקים בתחשיב של השקעה מול רווחים: אני מקבל מהזוגיות הזו מה שציפיתי או לא? משתלם לי להשאר בה או לא?
מקבלה לנתינה
מעבר למצב של "פנים בפנים" פירושו לעבור מראש של מקבל לראש של נותן. עלינו להשליך מהכדור הפורח שלנו את כל שקי הציפיות הקודמות המושכות אותנו מטה ולהבהיר לעצמנו: לא מגיע לנו שום דבר, אלא אנו כאן בשביל לעבוד על הזוגיות והנתינה. השאלה שצריכה להעסיק אותנו אינה, האם אני מקבל מהקשר את מה שמגיע לי? אלא, האם אני משקיע בקשר מספיק? מה אני עושה כדי לשפר את הקשר ולחזק את החיבור בינינו?
למעשה, שאלה זו צריכה להשאל עוד בשלב בו מחפשים בן זוג. לשאלה המתבקשת "האם הוא/היא מתאימ/ה לי" צריך להוסיף את השאלה, "האם אני מתאימ/ה לה/לו?" נסו והיווכחו, כי עצם הצבת השאלה פותחת פתח חדש לגמרי בנסיון להחליט מי בן הזוג שלנו (למעשה, צריך להוסיף גם שאלה שלישית: "האם שנינו מתאימים לה'?" אך את זה נשמור למאמר אחר…).
בסקירה שלנו, בחינה זו של פנים בפנים היא כנגד ספירת היסוד. ספירה זו מסמלת את שמירת הברית הזוגית ואת ההשקעה הפעילה בזולת במטרה להשפיע עליו ולהעניק לו.
מצא או מוצא?
מסופר בגמרא שבארץ ישראל רווח המנהג לשאול את החתן בחופתו, "מצא או מוצא"? השאלה רמזה לשני ביטויים מהתנ"ך שכל יהודי מכיר: "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב) ו"מוצא אני מר ממוֶת את האשה" (קהלת ז, כו). מכיוון שברור שהשאלה לא נועדה לעקוץ את החתן, יש להניח שהיא מהווה עצה בזוגיות. על החתן לשאול עצמו: כיצד ברצוני למצוא את אשתי – באופן של "מצא אשה" (ואז יתקיים בי "מצא טוב"), או באופן של "מוצא אני" (ואז יהיה לי "מר ממוות")?
מה הם שני סוגי המציאה האלו ומה ניתן ללמוד מהם למערכות היחסים שלנו? אף כי השאלה הוצבה במקור לחתן בלבד, אנו יכולים לתרגם אותה לשני הצדדים בנישואין, כאשר ה"אשה" מסמלת את הזולת – בן הזוג השני.
נשים לב, שב"מוצא אני מר ממות את האשה" המלה "אני" חוצצת בין המציאה לבין האשה-הזולת אותו רוצים למצוא. בן הזוג נתפס כביכול דרך הפילטר של ה'אני' שלנו. למעשה, ניתן לקרוא את צמד המלים "מוצא אני" כאומר שה'אני' הוא בעצם מושא המציאה שלי: נדמה לי שאני מוצא את בת הזוג, אך בעצם אני רק רואה את עצמי. פסוק זה מתאר יחסים בהם בן הזוג נמדד כל הזמן לפי הצרכים והציפיות שלי. הבעיה היא, שאף אחד לא יכול לעמוד בקריטריונים בלתי-אפשריים כאלה, ולכן התוצאה הבלתי-נמנעת היא מרירות מצטברת לגביו, עד כדי חוויה של "מר ממוות".
ב"מצא אשה מצא טוב" לעומת זאת המלה "אני" אינה ניצבת כחוצץ, ומושא המציאה הישיר והמיידי הוא האשה-הזולת. בבן הזוג אני מתעניין ואותו אני מחפש: מי הוא? מה עובר עליו? מה מעניין אותו? מה הוא צריך? כשעולים על פסים אלו, אין אכזבות, כי אין ציפיות תלושות – רק התעניינות כנה בעולמו של בן הזוג. המציאה של "מצא אשה" אינה מציאה סְבילה הנובעת מהנחות קודמות שלי, אלא מציאה פעילה, בבחינת "יגעתי ומצאתי – תאמין". לכן היא מיד מובילה ל"מצא טוב" – מציאה שניה ומפתיעה של טוב גנוז בבן הזוג. מי שמחפש וחופר, מוצא מטמון.
מי שעובר מ"מוצא אני" השקוע בזמן ההווה, ל"מצא אשה" המתחבר לשורש המשותף של נשמותינו טרם ירדו לעולם, מתקדם לאט לאט למציאה הטובה ביותר המחכה בעתיד: "אשת חיל מי ימצא".
