מסיבת הגירושים של רשב”י

מדי שנה, בל”ג בעומר, עולים רבבות של אנשים למקום קבורתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, לחגוג את ה”הילולא” שלו – יום פטירתו מהעולם, שהוא גם יום התאחדותה של נשמתו עם בוראה. מה מיוחד כל כך בדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא מעורר המונים לשמחה כה גדולה ופורצת גבולות? 

רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י בקיצור) חי בסביבות המאה ה-2 לספירה, והיה אחד מגדולי התַנָאים (חכמי המשנה). מה שמייחד אותו משאר התנאים הוא העובדה שלו מיוחסת חָכְמת ספר הזוהר – הלא הוא ספר הקבלה המקיף הראשון. ספר הזוהר בנוי כמעין מדרש מיוחד על פרשות השבוע (במקור הוא אף נקרא “מדרש יהי אור”), הרואה בכל פסוק ומלה בפרשות צוהר לעולמות נסתרים ומופלאים. ספר הזוהר אמנם התגלה מאוחר בהיסטוריה – במאה ה-13, יותר מאלף שנה אחרי מותו של רשב”י – אך כל גדולי ישראל סמכו ידיהם על כך שהתכנים הכתובים בו מקורם ברשב”י ובמעגל חבריו ותלמידיו, שבעצמם מופיעים כדוברים בספר הזוהר.

הקבלה נקראת “נשמתא דאורייתא” – נשמת התורה. דרך חכמה פנימית זו, על מלותיה מהלכות הקסם, עושר דימוייה והד העולמות העליונים הנשמע בה, זוכה לומד התורה לחוש כי התורה חיה, פועמת ומפעימה אותו. בעוד תורת הנגלה מלמדת אותנו לעבוד את השם בעיקר מתוך רגש יראה, תורת הנסתר מאפשרת לנו לבוא אליו מאהבה – מתוך עצם השמחה והמתיקות שבחיים של קרבה אליו.

זכות פתיחת שערי תורת הנסתר בפני כל עם ישראל שמורה, אם כן, לרשב”י. אכן, בחסידות חב”ד מכונה ל”ג בעומר “חג מתן תורה של פנימיות התורה”: כפי שחג שבועות מציין את התגלות התורה בכללותה, כך ל”ג בעומר (החל קצת לפני שבועות, כמעין הקדמה) מציין את התגלות פנימיותה[1].

מעשה באשה אחת

אך ייחודיותו של רשב”י ניכרת גם מחוץ לספר הזוהר – בסיפורים ובמדרשים על אודותיו המופיעים בספרות חז”ל. נעיין כעת בסיפור אחד כזה[2], המגלה טפח מחכמתו הפלאית של רבי שמעון בר יוחאי:

מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה. באו אצל ר’ שמעון בן יוחאי, בקשו להפרד זה מזו.

הרקע לסיפור הוא הלכה במשנה[3], הקובעת כי אם במשך עשר שנים זוג אינו מביא ילדים, הגבר, המחויב במצוות פרייה ורבייה, צריך לגרש את האשה ולשאת אשה אחרת (בניגוד למה שיש החושבים בטעות, ההלכה מכירה באפשרות שהגבר הוא העקר, ולכן האשה מותרת להתחתן עם אחר ולנסות להביא עמו ילדים). 

ההלכה מנסחת את הדברים ביובש ובפסקנות, אך ברור שמאחורי מצב זה מסתתרת מציאות אנושית הטעונה ברגשות רבים. החיוב להתגרש מפני שלא מצליחים להביא ילדים, כאשר ייתכן בהחלט כי מדובר בנישואים מאושרים ומלאי אהבה, עשוי להיות קשה מנשוא. למעשה, בדורות האחרונים נהגו הצדיקים הגדולים שלא לקיים הלכה זו. המקרה המפורסם ביותר הוא אולי זה של הרבי מליובאוויטש, שהיה נשוי לאשתו במשך 60 שנה, עד יום מותה, מבלי שנולדו להם ילדים.

הסיפור שלפנינו אף הוא מבקש להציץ אל מאחורי הקלעים של הלכה זו, אל דרמה אנושית המתחוללת בין שורות ההלכה. יתרה מכך, הסיפור כולו מלמד על יכולת פלאית לפרוץ אל מעבר לגבולות המציאות שההלכה מכירה בהם, עד למצב שמתבטל הצורך לקיימה.

אף שהחיוב לפרות ולרבות הוא על האיש, גיבורת הסיפור היא האשה: “מעשה באשה אחת”[4]. עשר שנים היא נשואה לבעלה באושר מבלי שנולדו להם ילדים. אך כיוון שהזוג ירא שמים ומבקש לקיים את דברי ההלכה, הם באים לרשב”י בכאב לב כדי שיבצע את הגירושים.

אמר להם רשב”י: חייכם, כשם שנזדווגתם זה לזו במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה!

מה בעצם אומר כאן רשב”י? הוא מביט בזוג שלפניו ורואה את האהבה השורה ביניהם. הוא רואה שאין לפניו מקרה פשוט שאפשר לסיימו בקור רוח. מצד שני, הלכה פסוקה היא שצריך להתגרש. מה עושים? קם רשב”י ועושה מעשה מפתיע, משוגע, עמוק: קיימו את ההלכה, הוא אומר להם, התגרשו; אך אל תעשו זאת בצער וביגון. כבדו את עשר שנות נישואיכם ואת האהבה שלכם, וכפי שהתחתנתם בסעודה חגיגית, כך גם תתגרשו בסעודה חגיגית! 

מסיבת גירושים? ההצעה נשמעת כמזמינה צרות. ואכן… 

הלכו בדרכיו ועשו לעצמם יום טוב ועשו סעודה גדולה, ושיכרה האשה את הבעל יותר מדי. כיון שנתיישבה דעתו של הבעל עליו אמר לה: בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך.

בני הזוג שומעים בקולו של התנא הקדוש ועושים סעודת גירושים שמחה. במהלך הערב, מביטה האשה בבעלה היקר שהיא נשואה לו זה עשר שנים. עם ילדים או בלי ילדים, איך היא יכולה בלעדיו? לפתע פתאום – ואין לדעת אם מדעתה הגתה זאת, או שמא רוח השטות הקדושה של רשב”י היא השורה על האירוע – עולה בלבה רעיון. היא מושיטה לבעלה כוסית, ועוד כוסית, ולאחר זמן-מה הוא שתוי כהוגן. ואז, ברגע של פיכחון וגילוי אהבה גדול, הוא פונה לאשתו ואומר לה: בתי, כמזכרת לנישואינו אני מתיר לך לבחור את החפץ שהכי מוצא חן בעיניך בביתי הגדול, היהלום או האוצר שישמח אותך יותר מכל, ולקחת אותו עמך לבית אביך. 

מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם: שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא. בחצי הלילה ננער משנתו כיון שפג יינו. אמר לה: בתי, היכן אני נתון? אמרה לו: בבית אבא. אמר לה: מה לי ולבית אביך? אמרה לו: ולא כך אמרת לי בערב – כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!

חיוך מתפשט על פני האשה לשמע הצעתו של בעלה. היא מחכה שיירדם, ואז רומזת למשרתיה לשאת אותו לבית אביה. בחצות הליל הבעל מתפכח ומתעורר. מה קרה? רגע אחד הוא בביתו, חוגג את רגעי נישואיו האחרונים, וברגע השני הוא מתעורר בבית זר ואשתו לפניו! היכן אני נמצא, הוא שואל. בבית אבי, היא משיבה לו. מה לי בבית אביך, הוא משתומם. עונה האשה בחיוך: אינך זוכר שנתת לי רשות לקחת את החפץ הטוב ביותר בבית? אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך! (חוץ מזה, כשלקחתי אותך די נראית כמו חפץ…) 

כעת חִשבו ונסו לענות על השאלה הבאה: האם האיש והאשה התגרשו? מצד אחד שילֵח הבעל את אשתו לבית אביה והיא הלכה לשם; מצד שני, הבעל הקנה לאשה באופן חוקי איזה דבר שתרצה מביתו, וכיוון שהיא לקחה אותו הוא כעת ברשותה. דומה כי התחולל כאן מין היפוך חתרני של טקס הקידושין (שאליו, נזכור, השווה רשב”י את סעודת הגירושים מלכתחילה): במקום שהאיש יקנה את האשה ויהפוך לבעלה, האשה קנתה את האיש[5]. הוא כעת אישהּ, והיא – בעלוֹ!

הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם, ונפקדו. ללמדך, מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות.

אולי בשביל להתיר את הסבך ההלכתי שאליו נקלעו, מחליט הזוג לחזור לרשב”י. אך בהגיעם אל הצדיק, כל שהוא עושה זה להתפלל עליהם שיזכו לפרי בטן. למרבה הנס תפילתו נענית, האשה מתעברת ובני הזוג חיים באושר עד קץ ימיהם. הסוף. 

אהבה שאינה תלויה בדבר

סוף הסיפור מעלה שאלה גדולה. השורה האחרונה אומרת, “מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות”. כלומר, היא תולה את התעברות בני הזוג בתפילתו של רשב”י; אך אם כל מה שהיה צריך כדי שבני הזוג יזכו לילד הוא שרשב”י יתפלל עליהם, מדוע לא עשה זאת מהרגע הראשון?! מה היה הצורך בסעודת הגירושים, על השלכותיה הנפתלות, אם מה שבסופו של דבר חילץ את הזוג ממצוקתו היה תפילה, שאותה היה יכול רבי שמעון לשאת מההתחלה?!

דומה כי יש רק דרך אחת להשיב על שאלה זו: אם רשב”י מסוגל לפקוד עקרות אך בחר שלא לעשות זאת לפני מסיבת הגירושים, סימן שאז התפילה לא היתה מועילה. אף שנישואיהם של בני הזוג היו, על פני השטח, תקינים ומלאי אהבה, מתברר שמשהו, איפשהו, היה חסום בקשר ביניהם, באופן ששום תפילה לא היתה פורצת אותו. שינוי יסודי כלשהו היה צריך להתרחש על מנת שתפילתו של רשב”י תוכל לבקוע את השמים ולפעול. לכן שלח רבי שמעון את הזוג לערוך את גירושיהם המיוחדים – על מנת שיחוללו שינוי זה.

אך מה בסעודת הגירושים פתח את אפשרות הפריון בין בני הזוג?

כאשר האשה בחרה לקחת את בעלה בליל הגירושים, היא הביעה כלפיו אהבה טהורה למי שהוא בעצמו, ללא קשר לשאלה אם זיווגם פורה או עקר. האשה אינה מצוּוה לפי התורה להתחתן, ולמיטב ידיעתה באותו רגע אף לעולם לא יהיו להם ילדים יותר, ובכל זאת היא בחרה בו. אהבה זו מכונה “אהבה שאינה תלויה בדבר”[6] – אהבה לעצמותו של האהוב, החפה מכל אינטרס פרטי. בחירתה בו כחפץ הטוב הוציאה ממנה את חפץ לבה העמוק ביותר.

זו גם הסיבה להיות הגירושים שלהם מעין נישואים מהופכים שבהם האשה נושאת את האיש. בהביטה בבעלה באמצע הסעודה, על סף הפרֵדה ממנו, הבינה פתאום האשה שבכל עשר שנות נישואיה היא אמנם היתה נשואה לו, אך מעולם לא התחתנה איתו, כלומר לא בחרה בו להיות לה לחתן[7]. רק כאשר אנו עשויים לאבד משהו אנו חדלים לראותו כמחויב המציאות ומתחילים לראותו כאפשרי המציאות – כדבר שניתן לבחור בו. אפשרות הפרֵדה אפשרה לאשה לבחור בבעלה מחדש, ממקום גבוה יותר. בחירה זו יצרה דרגת חיבור מסדר חדש ביניהם, מה שאִפשר לתפילת רשב”י לפעול ולזכותם בזרע חי וקיים[8].

עצתו של רשב”י לבני הזוג, הנדמית ממבט ראשון משוגעת, מתגלה כהדרכה של תבונה עמוקה לבני זוג בכלל: בעת משבר, כאשר נדמה שהקשר תקוע ואינו מתפתח, יש לשוב אל נקודת הראשית של הקשר ולחולל נישואים חדשים, הפעם מתוך בחירה גבוהה יותר. “כשם שנזדווגתם זה לזו במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים אלא מתוך מאכל ומשתה”: יש להרפות מדפוס הקשר השלילי, אך לא על מנת להיפרד אלא על מנת לעורר אהבה חדשה לבן הזוג, המשוחררת מנטל הציפיות והתנאים הקודמים – “אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך”.

מ”בעלי” ל”אישי” בקשר עם ה’

הסיפור נגמר, אך אחריו מופיע עוד משפט אחד:

והרי דברים קל וחומר: ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו “אין לי חפץ בעולם טוב ממך” נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקדוש-ברוך-הוא בכל יום ואומרים “אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה” – על אחת כמה וכמה.

הסיפור, מתברר, אינו רק הדרכה לבני זוג בעתות משבר, אלא גם משל ליחסי כנסת ישראל והקדוש-ברוך-הוא, ומכך עולה כי אף ביחסים עם הקדוש-ברוך-הוא תיתכן עקרוּת, שיציאה ממנה תיתכן באמצעות בחירה מחדש בקשר עמו. אך מה בדיוק פירוש דימוי הנישואים העקרים ביחסים עם ה’? מה כוונת הרעיון כי אנו נשואים לה’, אך לא מסוגלים ללדת? 

בפשטות, נישואים בלתי-פוריים עם ה’ פירושם מצב שבו עבודת ה’ הופכת לשגרה, ובה החיבור עם האלוקות אינו פורה ורבה בלבנו. האמונה נמצאת בראש, אך אינה מחלחלת לחדרי הלב. אכן, לפי ספרי הקבלה משולים המוח והלב להורים וילדים, בהתאמה: המוח הבריא והפורה ‘הרה’ ו’מוליד’ מתוכו רגשות בלב, כלומר מניב הזדהות רגשית עם תובנות השכל. במצב שבו הקשר עם ה’ הוא שכלתני ולמדני גרידא, לא נולדים רגשות בלב, והקשר עם ה’ הנו עקר.

כמו בסיפורה של האשה, אף במערכת היחסים שלנו עם ה’ עלינו לעלות ממדרגת קשר אחת למדרגה גבוהה ממנה. והנה, עלייה זו בדיוק נרמזת בפסוק מופלא מהנביא הושע[9]: “והיה ביום ההוא, נאֻם ה’, תִקְרְאִי אישי ולא תִקְרְאִי לי עוד בעלי”.

הפסוק הוא דברי ה’ לכנסת ישראל, המשולה לאורך כל התנ”ך לאשתו. הפסוק מנבא כי לעתיד לבוא, לא נקרא לקדוש-ברוך-הוא בכינוי “בעלי” אלא בכינוי “אישי“. אף כי שתי המלים רומזות לזיווג (הן נובעות, בהתאמה, מהמלים בעילה ואישוּת), הן מבטאות מדרגות שונות של זיווג: “בעלי” מבטא התקשרות ארצית דרך כריתת ברית, וכן רומז לעליונות מסוימת של הבעל על האשה, ואילו “אישי” מבטא חיבור גבוה ואינטימי יותר, וכן רומז לשוויון בין האיש והאשה (ואפילו, בדקוּת, למעלה של האשה על האיש, שכן “אישי” פירושו שהוא משתייך אליה במובן מסוים). באהבת ה”אישי” אין את אלמנט הבעלות והעליונות שבאהבת ה”בעלי”, והיא כולה קרבה והזדהות (ועל כן “אישי” מתחיל ב-א, האות הראשונה, בעוד “בעלי” מתחיל ב-ב, האות השנייה).

כאשר האשה בצידן נשאה את בעלה לבית אביה היא הפכה אותו מ”בעלה” ל”אישהּ”. עלינו לעשות אותו הדבר ביחס לה’: לחדש את הקשר עמו מתוך בחירה חופשית וללא תנאים קודמים, בהרגשה שאנו מודים לו על עצם קיומו – שבזכותו יש לנו עצם קיומנו.

בקריאת שמע הנאמרת פעמיים בכל יום קוראים את הפסוק הנודע מדברים: “ואהבתָּ את ה’ א-לֹהיךָ בכל לבבךָ ובכל נפשךָ ובכל מאֹדךָ”[10]. בחסידות מוסבר שרמת הזיווג של “בעלי” מבטאת אהבה “בכל לבבךָ ובכל נפשךָ”, ואילו רמת הזיווג שבבחינת “אישי” מוסיפה את יסוד ה”ובכל מאֹדךָ”. ואכן, חז”ל פירשו את הביטוי “בכל מאֹדך” כאומר “בכל מִדה ומִדה שהוא מודד לך הֱוֵי מודה לו במאֹד מאֹד”[11]. ביטוי יפהפה זה, הבנוי כמין שיר קצר, מבטא את היות אהבת ה”אישי” אהבה שהיא לגמרי למעלה מטעם ומדעת, המודה על הרעה כשם שמודה על הטובה.

כאשר האשה בחרה בבעלה ויהי מה, מתוך הכרה שהוא ורק הוא נותן טעם לחייה, נפתח בלבה מקום חדש לקבל ממנו, והדבר אִפשר להם, לראשונה, להוליד. באותו אופן, ההחלטה להתמסר לה’ פותחת את לבנו אליו ומאפשרת לאורו לחדור אלינו. כמו בסיפור, מי שמאפשר לנו לעשות זאת הוא רבי שמעון בר יוחאי: עולמות פנימיות התורה המפעימים שהוא חשף בפנינו, רוויי הרגש, הטעם והצבע, חושפים את מלוא נוכחותו של ה’ בחיינו, ומאפשרים לאמונתנו לחלחל ללבנו ולשתול בו זרעים חיים וקיימים.

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאות ידיעות אחרונות