מעשה דינה ורפואתו

“וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ”. את הסיפור הקשה והכואב הזה של אונס דינה אנו פוגשים בשני מישורים:

נתחיל ברובד הגלוי. יש כאן מעשה אכזרי של אונס, ועוד אונס של בת-ישראל בידי נכרי – מעשה המחייב החלצות לעזרה והצלה. שמעון ולוי לוקחים ללב את הפגיעה הזו והם יוצאים לפעולה מאד תקיפה, ולמרות הבקורת של יעקב אבינו הרי עצם מסירות-הנפש של האחים על כבוד אחותם מהווה דוגמא ומופת (כמו שמדגיש הרבי מליובאוויטש שמכאן נלמד יסוד עיקרי בחינוך למצוות, שיש דברים שנוגעים לעצם הנשמה, למעלה מטעם ודעת). אפשר לומר ששמעון ולוי הם המייסדים של ארגון “יד לאחים” – המטפל היום במקרים כאובים הדומים למעשה דינה – ובעצם הם “האחים” בה”א הידיעה.

אבל מה קורה אחרי שנגמר כל הסיפור? שכם וחמור אביו כבר לא יכולים להפריע, ויחד איתם כל אנשי שכם… דינה נלקחת בחזרה לחיק המשפחה. תם, אבל בהחלט לא נשלם! הרי מעשה האונס מותיר פגיעה נוראה אצל הנערה, צלקת עמוקה בנפש. לפעמים, לרפא פצעים כאלה קשה יותר מכל המלחמות בעולם – איך אפשר לתקן לב שבור? באמת, חז”ל אומרים ששמעון (האח הבוגר בסיפור) לא מסתפק בצחצוחי חרבות, אלא דואג באמת לאחותו הקטנה שאינה יודעת לאן תוליך את החרפה, והוא נושא אותה לאשה (כמובן, הדבר אפשרי רק לפני מתן תורה, שאז נאסרו באופן מוחלט נישואי אח ואחות)! אך לפי דעות אחרות דינה ממשיכה להתגלגל בעולם…

ניצוצות עולים מהקליפות

כדי להגיע לרפואה אמיתית לנפש הפגועה, עלינו לעבור מהרובד הפשוט אל הרבדים העמוקים יותר. לפי הפשט, מה שעשה שכם בן חמור לדינה הוא מעשה איום ונורא – וזוהי האמת לאמיתה – אבל לפי הסוד מתברר שבסיפור הזה יש גם איזה-שהוא תיקון, בתוך הנפילה הזו יש כוונה עמוקה נסתרת שהקב”ה מסבב כדי להביא לתכלית מסוימת. כך מגלה לנו האר”י הקדוש, שיש כאן עסק עם העלאת ניצוצות ותיקוני נשמות. אי-שם במעמקי נפשו הירודה והחוטאת של שכם בן חמור, מתחבא ניצוץ קדוש שצריך להשתחרר מכלאו. אותו ניצוץ יכול לצאת משכם רק כאשר הוא בא במגע עם דינה בת יעקב, והדבר רמוז בפסוק “ותדבק נפשו בדינה בת יעקב” – החלק הטוב בנפשו יוצא ממנו ונדבק ממש בנפשה של דינה, עד שהוא נכלל בתוך קדושת עם ישראל.

אגב, האר”י יודע לזהות בדיוק מהו הניצוץ החבוי – הוא נשמת רבי חנינא בן תרדיון, מגדולי התנאים שנמנה על עשרת הרוגי מלכות, והרמז לכך בפסוק אצלנו “והארץ הנה רחבת ידים” – רחבת ראשי תבות רבי חנינא בן תרדיון. האר”י ממשיך ומגלה את גלגולי הנשמה של דינה לאורך הדורות, ומתברר שנשמתה מתגלגלת, בין השאר, באביגיל אשת נבל הכרמלי שנישאה אחר-כך לדוד המלך, ושוב מתגלגלת באשתו של טורנוס-רופוס (נציב רומאי הנודע לשמצה) שאחר-כך נישאה לרבי עקיבא! הוי אומר, יש משהו בנשמה המיוחדת של דינה שתפקידה לעבור מרשע לצדיק – משכם בן חמור לשמעון אחיה, מנבל לדוד ומטורנוס-רופוס לר’ עקיבא – כאשר המעבר הזה פועל בירור והעלאה של הניצוצות שהיו חבויים ושבויים בעמקי הקליפות.

עם מקורות המידע של האר”י אי אפשר להתווכח… מכל מקום, כשעוסקים בתחום הזה, חשוב להיזהר ולהזהיר: מדובר בתועלת שאנו מגלים בדיעבד – לאחר שהתרחשה הנפילה מתברר שאפילו לה יש תפקיד – אבל חס-וחלילה לחשוב שיש היתר להיכנס לכתחילה למקומות אסורים כדי להעלות משם ניצוצות (מה שלצערנו יש טועים ומטעים בשם הקבלה).

שלשה סוגי בירורים

ראינו אם כן, שדינה – בעל כורחה – עוסקת בעבודת הבירורים, אותה הזכרנו בפרשות הקודמות כמיוחדת ליעקב אבינו, אך כמובן בדרך שונה לגמרי. אם נדייק, נמצא שעבודת הבירורים נעשית בשלש דרכים עיקריות:

הדרך האחת היא עבודה הנעשית מתוך מוּדעוּת שלמה, לכתחילה גמור, כאשר האדם עוסק בעניני העולם מתוך כוונה מודעת לבחור בטוב ולברר מה שניתן לברר. עבודה זו בשלמותה היא נחלת הצדיקים, כמו יעקב אבינו, שלא רואים רק בכל מעשה מצוה או המנעות מעבירה כמעשה של בירור, אלא גם בכל מעשי-הרשות שלהם, בבחינת “בכל דרכיך דעהו”. למשל, בכל מאכל שהצדיק מכניס לפיו הוא מתכוון לברר את הניצוץ הקדוש שבתוך המאכל (הוא “מוצא פי ה'” המחיה אותו), ולהעלות אותו בכך שהוא משתמש בו לעבודת ה’, וכיוצא בזה. בעבודה הזו, הצדיק “בשליטה מלאה”, יוזם ופועל במציאות ומביא אותה לכיוון הרצוי.

הדרך השניה היא בירורים הנעשים במציאות מסוימת שנקלעתי אליה לא במכוון. למשל, יכול להיות שאני נוסע לצרכי פרנסתי למקום מסוים, ושם אני מברך “שהכל נהיה בדברו” על כוס קפה, ואחר-כך יאמרו לי: דע לך, שכל הנסיעה הזו היתה בהשגחה פרטית כדי לברר איזה ניצוץ בברכה הזו (כמובן, בדרך-כלל אין מי שיאמר לי את זה, אולי אחרי מאה-ועשרים). כך פירש מורנו הבעל-שם-טוב את הפסוק “מֵה’ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ” – “כי מה שמוליך השם יתברך את האדם לאיזה מקום על ידי מבוקש שיש לאדם לזה המקום [מה שהאדם מבקש-מחפש באותו מקום], אבל ‘ודרכו יחפץ’, כי השם יתברך רוצה לתקן האדם שם, להעלות ניצוצות הקדושות שבמקום זה, וזהו ודרכו יחפץ, כי השם יתברך חפץ דרכו, ולא מבוקש שיש לאדם שם” (מאור עינים על פ’ ויקהל). דרך זו שייכת לכל יהודי, אך היא נעשית בדרך ממילא, מבלי שהוא מודע לפרטי הבירורים שנעשים על ידו, אלא שכמובן כדאי לדעת את תורת הבעש”ט הזו ולחיות מתוך מודעות לכך שודאי בכל מקום אליו הגעתי אני פועל משהו.

והדרך השלישית היא זו שראינו במעשה דינה, שבה האדם נופל לתוך מציאות שלילית וגם בזה יש כוונה עליונה של “מסובב הסיבות” לברר בירורים – בירורים כאלה שאי אפשר להוציא בדרך הרגילה. במקרה של דינה אנו מדברים על אונס, שלא מרצונה, אבל יש גם מקרים שהאדם נופל ממש בחטא – ואף על פי שהחטא נעשה בבחירתו הרעה, והוא נושא באחריות למעשיו ועליו לתת את הדין – מכל מקום חבויה במעשה הזה תכלית נעלמה. דבר כזה באמת קשה לאומרו (וכאמור, נצרכת זהירות שלא לצאת מדרך התורה), ועליו נאמר “נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם” – העלילה שה’ רוקם משתמשת גם בנפילות שלנו, בני האדם. “לא ידח ממנו ידח” ובכל מקום שיהודי נופל עליו, גם בשאול תחתית, נמצא משהו שצריך להציל ולהעלות – ויתכן שרק בביאת המשיח יתברר מהו.

נזכיר שבדורנו אמר הרבי מליובאוויטש “הסתיימה עבודת הבירורים”, ובהקשר שלנו נוכל לפרש: הסתיימה העבודה המכוונת של בירורים. היום מוטב להתעסק יותר ב”עבודת היחודים” (כמו שבארנו בפרשת תולדות), הקשורה לביאת המשיח, ופחות “לעשות עניין” באופן מודע מבירורים. ודאי שעדיין רצוי וטוב להתכוון לקבל כח מהאוכל כדי לעבוד את ה’ בשמחה (ובכך האוכל מתברר ומתעלה), וודאי שצריך לשאוף לקיים “בכל דרכיך דעהו” – אבל עיקר המודעות מכוונת כבר לרמה אחרת, לייחד ולחבר את מציאות העולם עם האלוקות (ובכך לקרב את הגאולה השלמה). גם הבירורים מהסוג השני פחות תופסים מקום, לא צריך לנסוע לסוף העולם כדי לומר ברכה (ממילא העולם הופך ל”כפר גלובאלי” והכל נמצא בהישג-יד) – העניין הזה הולך ומסתיים. אבל דוקא הבירורים הקשים ביותר, בדרך של נפילות, עדיין לא הסתיימו, הרי אנו רואים את הנפילות בעינינו. התוכניות של “נורא עלילה” עוד לא הסתיימו, עד שנגיע לגמרי לסוף הטוב של העלילה ((happy end, במהרה בימינו.

טיפול בטראומה אצל… חמור?

איך כל זה קשור לרפואת הנפש של הנאנסת?

דבר ראשון, עצם הידיעה שגם בנפילה הכי נוראה יש איזו מטרה ותכלית, יש בירור והעלאה – הידיעה הזו היא “עזרה ראשונה” לנפש המיוסרת. דע לך שכל מה שקורה, וכל מה שקרה לך, הוא בהשגחה פרטית נפלאה. אתה לא סתם סובל בעולם עיוור המתגלגל ללא תכלית. גם לסיפור הכואב שלך יש מקום בפאזל הגדול שמרכיב היושב בשמים. אמנם אין לנו את רוח-הקודש של האר”י הקדוש, שהיה מספר לאנשים מהו התיקון המדויק שלהם, בהתאם לשרש נשמתם – אבל יש לנו את הדרכתו של הבעש”ט שעיקרה אמונה פשוטה שאכן כל מה שקורה לי הוא ממש לטובה, גם לטובתי האישית.

אבל כדי שהרפואה הזו תפעל לעומק, לא רק כסם הרגעה חיצוני, צריך להכניס לתמונה את החמור! בסיפור של דינה, חמור הוא אביו של שכם, ונראה ששמו נאה לו (לא בתור מחמאה)… אבל בפנימיות יש לחמור הזה משמעות עמוקה מאד. על דברי יעקב אבינו בתחילת הפרשה “ויהי לי שור וחמור” אומרים חז”ל “שור – זה משיח בן יוסף. חמור – זה משיח בן דוד“, שהרי על משיח בן דוד נאמר “עני ורוכב על חמור”. יש שור וחמור בקדושה, ולעומתם יש שור וחמור בקליפה. ומבואר בחסידות שהשור מבטא את החמימות, העוצמה המתפרצת (כמו שור שחור וזחוח-דעת, שלא כדאי לעמוד בדרכו…), ואילו החמור מבטא את הקרירות, כמו שנאמר בגמרא שלחמור עצמו תמיד קר, אפילו בשיא החום (“תקופת תמוז”). החמור של הקליפה הוא אדישות – קרירות לכל דבר, אדם הפוסע במסלולו ומקבל הכל כפי שהוא, גם אם הכל רע מאד, “חמור גרם” ששום דבר לא יזיז אותו מהרגליו… ואילו החמור של הקדושה הוא אותה אדישות אבל בצורה חיובית, כמו למשל “קבלת עול”, “יששכר חמור גרם.. ויט שכמו לסבול [שנאמר לשבחו!]”.

בהקשר שלנו, האדישות החיובית היא היכולת לקבל בהכנעה את מה שקרה לי, לא להתפעל מעוצמת הרגשות שמאיימים לבלוע אותי, אלא להסתכל על הכל בצורה ‘קרה’ ושכלית, המאפשרת להתנתק מהמאורע הסוער עצמו ולראות אותו במבט מלמעלה. ברור שלנפגע עצמו קשה מאד להיות ‘חמור’ למה שקרה לו – לכן בדרך כלל צריך את הצדיק, רופא הנפש האמיתי, שיעזור לאדם לצאת מהמשבר ולרפא אותו. אותו צדיק חייב להיות קצת ‘חמור’ – יכולת להתייחס כאילו באדישות למה שקרה – שהרי אם הוא יתן לרגשות הרחמים וההזדהות להציף אותו, גם הוא יכנס למשבר, וודאי לא יוכל לסייע לנפגע… אדרבה, הרחמים האמיתיים גורמים לצדיק לנהוג כמו חמור קר (חמור אותיות רחום), לשמור על קרירות-מוחין ורגיעה, וכך הוא יכול להביא מרגוע לנפש המיוסרת שלפניו. משיח בן דוד, “עני ורוכב על חמור”, הוא זה שישלים את התיקון הזה, להביא מזור לכל נפגעי הנפש, ולתת להם תחושה אמיתית ומנחמת שכל הנפילות שעברו עליהם, כולן לטובה.