“מצא” או “מוצא”? סוד האירוסין

מה דוחף את האדם להתחתן, ומה חוסם אותו? מהו הסוד ההופך חיי נישואין למאושרים, ומה תפקיד האירוסין בקשר?

פרשת השבוע שלנו, חיי שרה, סובבת סביב מהלך השידוכין של יצחק אבינו ומעוררת אותנו להתבונן דרך משקפי ‘תורת הנפש’, בדרך המוליכה אל החופה, במה שתחתה וגם במה שאחריה.

‘מצא’ או ‘מוצא’

אחת התובנות היסודיות לגבי חיי נישואין מאושרים, מבוססת על אמרת חז”ל כי בארץ ישראל כאשר היה אדם מתחתן היו חבריו שואלים אותו כך, “מצא או מוצא?”. כלומר, האם “מצא אשה מצא טוב”, או חלילה, “מוצא אני מר ממות את האשה”.

יש להבין אם כן, מהו הגורם לכך שחיי הנישואין ילכו לכוון של “מצא” או לכוון של “מוצא”?

התבוננות מדויקת יותר בפסוקים אלו יכולה ללמד אותנו: בפסוק הראשון כתוב “מצא אשה מצא טוב” – כלומר, החתן מתייחס אל הנישואין כהזדמנות למצוא, להתעניין ולהיות מסור אל מישהו שחוץ לו – אשתו, ואילו בפסוק “ומוצא אני מר ממות את האשה” – הבעל מתייחס לנישואין כאל עוד הרחבה של החיפוש העצמי שלו, הוא מוצא את עצמו ואת מה שטוב לו, (מן הסתם גם הצד השני יתייחס כך אל הנישואין, ומאבקי כח יתפתחו( ואז המציאות אכן מרה ממוות.

אירוסין ונישואין

נחזור אל שלבי הכניסה אל חיי הנישואין, כפי שהם באים לידי ביטוי בהלכה ובמשמעותה הפנימית:

השלב הראשון של ההתקשרות הוא האירוסין. על פי ההלכה זוהי גם פעולת הקידושין, בה החתן מקדש לו את הכלה, וכביכול קונה אותה. כל פרטי פעולת הקידושין נכנסים אל תוך המסגרת הקניינית, ואל הכללים ההלכתיים הכרוכים בכך. כך גם הלשון בפרשת השבוע: “קח אשה לבני…”, ממש כמו “כסף השדה קח ממני…”.

לכאורה, מערכת יחסים שנבנית בעקבות התקשרות כזו, היא של “מוצא אני…” – האשה הנה תוספת ‘שווה’ ויקרה אל הדברים שרכשתי לי כדי לחיות חיים מאושרים.

אמנם, השלב השני בהתקשרות הנו הנישואין עצמם. מבחינה הלכתית, אחד המרכיבים העיקריים בנישואין הנו הכתובה – החוזה הנחתם בין השניים ועיקרו ההתחייבויות של החתן כלפי הכלה, בחייו ואחרי מותו “ואפילו מגלימה שעל כתפיו…”. כאן, אין החתן קונה את הכלה, להיפך הוא משעבד את עצמו אליה, והיא כביכול קונה אותו. התקשרות כזו תוביל לתפיסה הקשר כ”מצא אשה” וממילא “מצא טוב”. 

מדוע וכיצד קורה המהפך הזה?

ניתן להבין, שאכן המטרה היא לייסד קשר כזה בו כל אחד מהצדדים רואה את עיקרו בהזדמנות להיות קשור ומסור לשני, ולצאת מהריכוז-בעצמו (‘אגוצנטריות’) בו רגיל הוא לחיות. אלא, שהטבע האנושי האגוצנטרי כל כך חזק, שלא ניתן לשכנע את האדם לקפוץ אליו מבלי שהוא מבין, לפחות בהתחלה, שהקשר הזה טוב גם לא עצמו, והוא ירוויח ממנו הרבה.

לאחר שהוא כבר ‘קפץ אל המים’ – התארס – הוא לומד להבין, שהעיקר הוא לא למצוא את מה שהקשר יכול להעניק לו, אלא את מה יכול הוא להעניק.

(כיום, אנחנו מבצעים בפועל גם את האירוסין-קידושין וגם את הנישואין תחת החופה, ומבחינה נפשית נכון להבין שהשלב הראשון הנ”ל מתאים למה שקוראים היום אירוסין – ‘שידוכין’ במושגים ההלכתיים).

“לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה”

גם לאחר שהקשר מתייסד ומתייצב עדיין יש מקום לתפיסה ה”קניינית” של הקשר. כיצד?

כאשר כל אחד מבני הזוג נוטה להרגיש שהוא נותן המון בקשר, והוא מאד מסור לשני, ודווקא השני לא כל כך… עליו להיזכר במוטיבציה הראשונית שהיתה לו – ועדיין חבויה בתוכו – שבסך הכל לולא היה מרגיש שכדאי ו’שווה’ לו הקשר, לא היה מתחיל אותו, ואם כך – אל לו להתנשא על זולתו, ואל לו לדרוש את מה שלא מגיע לו, אלא להודות על האמת ולהודות על כל טובה קטנה וגדולה שהוא מקבל באהבה מבן/בת זוגו.

—

מבוסס על השיעורים במסכת כתובות