נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.

“הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע”, מכאן מובנים דברי הרמב”ם “אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה… ישב לבדו יחידי… ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים” [א].

מאידך, האם ראינו מי מגדולי ישראל שברח למדבר? גם הרמב”ם עצמו חי בין הגויים בארץ מצרים, ערות הארץ… יותר מזה, הרי יש לנו תפקיד “לתקן עולם במלכות שדי”[ב], ומי התיר להתעלם מייעודנו ולברוח מהרשעוּת כדי להציל את עורנו?

אכן, ההוראה להתרחק מרשעים היא צעד ראשון בתהליך. תמרור אזהרה השייך למדת ההכנעה בנפש: הכרה בכך שהאדם הוא פגיע ועלול להיות מושפע לרעה, אף אחד לא יכול לומר ‘אני מחוסן’. אבל בהמשך ניתן להגיע לשלבי ההבדלה וההמתקה, כמו שלימד מורנו הבעל שם טוב[ג]. כלומר, תחילה אני חושד בעצמי שאם אהיה בשכנות רעה אצטרף אל החגיגה, שהרי גם לי יצר הרע שמן… עלי להיות ממש “במערות ובמדברות” כדי לא להתפתות. לאחר מכן, אני מבדיל בין הנטיה הרעה לנפש האלוקית שבתוכי. ולבסוף אני יכול לחזור ולהתערב בחברה מתוך תחושת שליחות והשפעה, להמתיק ולתקן (כאשר מי שבאמת עסוק בהשפעה אינו מושפע, כמו בהלכות הגעלת כלים שכלי שפולט אינו בולע).

ניתן לפרש ששלשת החלקים בדברי נתאי הארבלי מכוונים לשלשת השלבים הללו: “הרחק משכן רע” – הכנעה, להתרחק ולצאת למדבר. “ואל תתחבר לרשע” – כאן לא חייבים להתרחק בפועל אלא לנקוט ביחס מורכב, להיות בשכונתו אבל לא להתחבר, מתוך מבט של הבדלה. “ואל תתייאש מן הפורענות” – אל תתייאש מהמציאות הרעה שלפניך אלא דע שעליך, ובכוחך, לתקן. “בשבילי נברא העולם” – כדי שאני אתקן אותו, המתקה.

[א] הלכות דעות ו, א. לכל הנושא ראה בספר קומי אורי, במאמר ‘במדבר מלון אורחים’.

[ב] מתוך תפילת ‘עלינו לשבח’, אותה תיקן יהושע בן נון.

[ג] ראה כתר שם טוב, כח.