שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

הרשב”ץ בפירושו כאן הקשה, הרי שמאי הזקן עצמו היה קפדן ו”למה לא היה מוכיח את עצמו בזה? [שהרי עליו להיות נאה דורש ונאה מקיים, במיוחד לפי דבריו כאן ‘אמור מעט ועשה הרבה’ לקיים בעצמך את דבריך!]” (ולכן מפרש הרשב”ץ שמדובר דוקא בהכנסת אורחים, וכן פירש הרע”ב). ובגמרא[א] “לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי”, ומובאים שלשה מעשים בגויים שבאו להתגייר ושמאי דחה אותם, בראשון “גער בו והוציאו בנזיפה”[ב], ובשניים האחרים “דחפו באמת הבנין שבידו” – ואילו הלל קרב אותם והסכים לגיירם. ואין לומר ששמאי נהג כך דוקא בהם שלא היו מישראל, שהרי הלשון “כל האדם” משמע אפילו גויים[ג].

ובפשטות יש לומר ששמאי קיים את שני הדברים (בנשיאת הפכים) – עם כל קפדנותו היה מקבל בסבר פנים יפות, וכדברי היעב”ץ בפירושו כאן “תא חזי שבחא דתקיפי קמאי” (השבח של התקיף שיש בו גם עדינות). ואע”פ שבחיצוניות נראה שלא נהג כן, אלא גער ונזף, מכל מקום בפנימיות היה תמיד בסבר פנים יפות (וכאשר נזף היתה זו “תוכחת מגולה מאהבה מסתרת”[ד]). והוא על דרך “מותר ומצוה לשנות מפני השלום”[ה] – כתחילת דברי הלל הזקן הכתובים כאן לפני שמאי “הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום” – שאמנם יש להחזיק תמיד באמת, “מדבר שקר תרחק” (כמדת משה, “משה אמת ותורתו אמת”), מכל מקום כאשר משנים מפני השלום זו בפנימיות האמת לאמתה.

בהמשך יש לבאר (והוא ההסבר הפנימי-האמתי): שמאי עצמו ידע (גם ללא רוח הקדש) שהגר שהוא דוחה יגיע להלל חברו, וממילא הוא מקיים בהם “שמאל דוחה [תחילה] וימין מקרבת”[ו] – שמאי בחינת השמאל, במדת הדין המדודה (כאמת הבנין שבידו), והלל בחינת הימין, מדת החסד והאהבה (“מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה [וכלול בזה לקרב את הגויים להיות גרי צדק]”). אדרבה, דוקא שיתוף הפעולה[ז] הזה הוא שהביא את התוצאה הרצויה, שהרי כל גר הבא להתגייר דוחים אותו תחילה ורק לאחר שהוא מתאמץ מקבלים אותו[ח], ונמצא שרק לאחר הדחיה הראשונית של שמאי יכל הלל לקבל את הגרים! הדחיה היא ‘מבחן רצינות’, וכן מעצימה את החשק של הגר להתגייר, ואז הגיור הוא לשם שמים כראוי. אם כן, בעוד שבגלוי שמאי דחה את הגרים, הרי בפנימיות הוא המנווט את תהליך הגיור שלהם, הוא שם (לשון שומא), מודד ומכוון – ונמצא שקפדנותו הגלויה נובעת מ”סבר פנים יפות” באתכסיא). בפנימיות, יש מעלה לשמאל על הימין, “שמאלו תחת לראשי [להרים את הראש] וימינו תחבקני [את הגוף ולא את הראש]”[ט] – הדחיה של השמאל מעלה את המוחין (“ראשי”) כמו שהיא מבררת כאן את ה’ראש’ של הגרים[י].

והנה במשניות כאן הוקדמו דברי הלל לדברי שמאי. הלל הנשיא ושמאי אב בית דין[יא], הנשיא שייך למדת החסד, כאברהם אבינו שנקרא “נשיא אלהים”[יב], הראשון שמקרב את הגרים (“הנפש אשר עשו בחרן”), ואב בית דין במדת הדין. ואמנם בית הלל בענוותנותם מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם[יג], אך המשנה כאן מקדימה את דברי הלל. הלל פותח בחסד וקירוב גלוי, במדת אהרן הכהן – כמו שהלל גייר את אותו גוי שרצה ללבוש בגדי כהן גדול (דהיינו להיות כאהרן עצמו) – ושמאי חותם את דבריו ב”סבר פנים יפות”, ללמד שקפדנותו משלימה ומבררת את תנועת הקירוב שתהיה יפה-יפה.

והנה בפרק ג (יב) אמר רבי ישמעאל “והוי מקבל את כל האדם בשמחה”, ופירש הרמב”ם שם שהוא יותר ממאמר שמאי “בסבר פנים יפות”. בפנימיות, שתי המדרגות שייכות לבינה-אמא: פנימיות אמא היא השמחה, “אם הבנים שמחה”, וחיצוניות אמא היא “סבר פנים יפות” דהיינו “פנים מסבירות” בכח הסברה של הבינה. לעומת זאת, דרגת החכמה היא “פנים מאירות” (“חכמת אדם תאיר פניו”), והיא דרגת הלל מלשון אור (“בהלו נרו”). החכמה היא בקו הימין, וממנה יוצא הלל איש החסד, והבינה היא בקו השמאל וממנה יוצא שמאי הנראה כקפדן, בסוד “אני בינה לי גבורה”[יד].

ורמזים בכל זה: שמאי = 26 (הוי’) במשולש. פנים יפות = 676 = 26 ברבוע (“פנים יפות” הוא תכונה עצמית של שמאי). הלל שמאי מצטרפים ל-16 פעמים הוי’ (כאשר הלל = אדני) שעולה יצחק יצחק (פעם אחת כנגד דברי שמאי עצמו, “סבר פנים יפות”, חיצוניות אמא, ואחד כנגד דברי רבי ישמעאל, בשמחה, פנימיות אמא). בית הלל בית שמאי = כתר כתר (כאשר כתר הוא חלק המילוי של יצחק, יוד צדיק חית קוף[טו]). שמאי הוא קפדן והלל סבלן, והנה קפדן סבלן = שלום, “ה’ עז לעמו יתן [התוקף של שמאי] הוי’ יברך את עמו [הסבלנות-המברכת של הלל] בשלום [שניהם יחד]”[טז].

והנה משה ר”ת מחלוקת שמאי הלל או משה שמאי הלל[יז], ומבואר בכוונות האר”י שמשה הוא סוד קסא קפד, כאשר קפד הוא ה’אחור’ של שם עב בחכמה (יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי), ו-קסא הוא הפנימיות של בינה, שם אהיה דבינה במילוי יודין (אלף הי יוד הי). קפד רומז באופן מובהק לשמאי הקפדן, דהיינו שמצד השרש במשה שמאי הוא בחכמה והלל בבינה (לעומת מה שהתבאר שהלל הוא אור החכמה ושמאי מצד הבינה, אך במשה יש התכללות, סוד “אחליפו דוכתייהו” בין האחור דחכמה והפנים דבינה, כמבואר בכתבי האריז”ל). דוקא צירוף שניהם יחד הוא השלמות.

[א] שבת ל, ב.

[ב] גער בו והוציאו בנזיפה = 559, חצי 1118 (שמע ישראל הוי’ אלהינו הוי’ אחד). שמאי = 351 (חצי שבת), יחד = 910, חצי 1820, סוד פעמים הוי’ (“סוד הוי’ ליראיו”, לשמאי דוקא, מצד הגבורה-יראה).

[ג] ובפרט ש”האדם” כולל גויים, כמו שמביא התפארת ישראל כאן.

[ד]משלי כז, ה.

[ה] יבמות סה, ב.

[ו] סוטה מז, א.

[ז] בדרך מליצה: גוי מותר ב’שיתוף’ (לחלק מהפוסקים), ולכן עד הגיור היה ניתן לנהוג בגויים בדרך של שיתוף פעולה.

[ח] ראה יבמות מז, א. רמב”ם הלכות איסורי ביאה פי”ד.

[ט] שיר השירים ב, ו.

[י] שלשת סיפורי הגרים הם כנגד מלכות-יסוד-תפארת: בראשון הגר לא רצה לקבל תורה שבעל פה – מלכות (“מלכות פה תורה שבעל פה”). בשני רצה לקבל רק את נקודת התמצית של כל התורה כולה, “למדני על רגל אחת”, בחינת היסוד (“כי כל בשמים ובארץ”, דאחיד בשמיא וארעא, ‘רגל אחת’ המחברת שמים וארץ). בסיפור השלישי התאוה לכבוד ולתפארת של כהן גדול (בגדי כהונה “לכבוד ולתפארת”). לכן בשני הסיפורים האחרונים דחפו באמת הבנין, היינו קו האמצעי, תפארת-יסוד, אך בסיפור הראשון גער במדת המלכות.

ורמזים: גער דחף (ר”ת גד) = שסה, כללות לא תעשה, בחינת שמאי. דחפו = 98 (צח קללות בפרשת כי תבוא), דחפו באמת הבנין שבידו = 980 = 10 פעמים דחפו (דחף אותו בכל י כחות נפשו)!

והנה, מעשה שמאי בכל הסיפורים, גער בו והוציאו בנזיפה (559), ועוד שתי פעמים דחפו באמת הבנין שבידו (980 ועוד 980) ועוד מלכות יסוד תפארת = 4176 = חן פעמים חסד (הוי’ פנים ועוד הוי’ אחור), הכל בסבר פנים יפות!

[יא] לפי חגיגה פ”ב מ”ב.

[יב] בראשית כג, ו.

[יג] עירובין יג, ב.

[יד] משלי ח, יד.

[טו] והוא סוד צפנת פענח: יצחק = פענח, וחלק המילוי הנ”ל = צפנת.

[טז] תהלים כט, יא.

[יז] מגלה עמוקות ואתחנן אופן עד (וראה אמרי אמת שמח”ת תרס”ז). מחלוקת שמאי הלל = 1000, סוד אלף אורות שקבל משה במתן תורה. משה שמאי הלל = לעיני כל ישראל, זו תכלית ושלמות כל התורה לאכללא שמאלא בימינא.