סוד האושר

חודש שְבָט הגיע, האחד-עשר בסדר החודשים המתחילים בניסן, ואתו שבט אָשֵר.

מיהו אשר? ראובן, שמעון, לוי ויהודה – להם יש תפקיד מרכזי כבר בסיפורי ספר בראשית. כך גם יוסף ובנימין, אפרים ומנשה. זבולון ויששכר הם הזוג המושלם של סוחר ותלמיד-חכם. גד הוא לוחם נועז, ודן שופט ונוקם (את נפתלי נשאיר לחודש הבא…). אבל מה אנו יודעים על אשר? אין עליו סיפורים מיוחדים בתנ”ך, וקשה למצוא דמות-אישיות ידועה שבאה בוודאות משבט אשר. 

מעדני מלך

כמו כל השבטים, יש בתורה הסבר לשמו של אשר: “וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר”. לאה אמנו פשוט מאושרת כאשר נולד הבן השני לזלפה (שהיתה שפחת לאה בתחילה ונישאה ליעקב ביוזמתה). מכאן ואילך, האושר הוא מאפיין עיקרי של שבט אשר: בברכת יעקב אבינו “מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ”, ובברכת משה רבינו “וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ”. אשר כל-כך מאושר, ממש טובל באושר, עד שכולם סביבו נעשים מאושרים, שמחים בקרבתו, “רצוי אחיו”.

האושר של אשר מתבטא בברכה הגשמית בנחלתו (בצפון הארץ), ברכה שמודגש בה טעם הפירות, “מעדני מלך” מענגים (עדן וענג קרובים מאד במשמעות). לא לחנם, שֵבֶט אשר שייך לחודש שְבָט שהחוש שלו בנפש הוא חוש האכילה והתאריך החשוב בו הוא חמשה-עשר בשבט, ראש השנה לאילנות. עצי הפרי, כמו הזיתים הטובים בנחלת אשר, מזכירים לנו את גן העדן, בו המאכל העיקרי היה “מפרי עץ הגן”, וכן נוהגים לאכול פירות בט”ו בשבט. כמובן, צריך לדעת כיצד להשתמש בחוש האכילה, לא לאכול כבהמה עד שהאוכל נמאס, אלא לאכול כמו מלך השולט על תאוותו, ואז ניתן להרגיש באמת את הטעם הטוב של הפירות, “מעדני מלך” ממש! “צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ” בחודש שבט שהאות שלו היא צדי”ק.

צעירה לנצח

השפע והאושר של אשר הולכים יחד עם היופי, כך מפרש רש”י את הברכה “יהי רצוי אחיו” – “שהיו בנותיו נאות [וכל אחיו רוצים לשאת אותן]… והוא שנאמר [על בני אשר] ‘הוּא אֲבִי בִרְזָיִת’ שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית”, ולפי דעה אחרת “היו נשואות למלכים הנמשחים בשמן”[א]. אכן, בשבט אשר יש בהחלט נשים מיוחדות, כמו למשל דמותה הפלאית של שרח בת אשר (שנקראת בלשון חז”ל גם סרח).

שרח בת אשר מתבלטת כבר בפסוקי התורה: היא הנכדה היחידה של יעקב אבינו הנזכרת בפירוש במניין שבעים נפש שירדו למצרים, ומוזכרת שוב במניין בני ישראל לפני הכניסה לארץ (בפרשת פינחס) – ומכאן נלמד שהיתה עדיין בחיים ביציאת מצרים ובכניסה לארץ! מוסיפים חז”ל: שרח היא שהודיעה ליעקב אבינו, תוך כדי ניגון ושירה, כי “עוד יוסף חי”; היא שהראתה למשה רבינו היכן נמצא ארונו של יוסף הצדיק; והיא “האשה החכמה” שמסופר עליה בזמן דוד המלך![ב]

בקיצור, שרח אינה מזדקנת ואינה מתה. היא גם מנויה במדרש בין הצדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן[ג]. בספר הזוהר נאמר ששרח עומדת בראש אחד מ”היכלות הנשים” בגן עדן[ד] – בהיכל זה נמצאות, מן הסתם, כל הנשים האוהבות מוזיקה ואמנות, יחד עם הרבה חכמה.

למעשה, שרח לא היתה בתו הביולוגית של אשר, אלא בת אשתו (מנישואין קודמים) שגדלה בביתו[ה]. בביתו של אשר שורה האושר, המגיע מכל הבנות מסביב, “כי אשרוני בנות”. האושר הזה מגדל את שרח והיא הופכת לדמות נצחית ומאושרת המאחדת בין הפלגים בעם ומבשרת טובות. במדרש אף נאמר “שסוד הגאולה נמסר לסרח“[ו]. במלים אחרות, בנות אשר בכלל, ושרח בפרט, מסמלות את הנצחיות של עם ישראל. ומי יודע, אולי גם היום נמצאת עמנו שרח, הצעירה הנצחית, מתכוננת לבשר שוב את הגאולה…

לנצחיות הזו מתאים הביטוי “אם הבנים שמחה”, המתאר ודאי את תחושתה של לאה המאושרת בלידת אשר. והנה רמז יפה: אם הבנים בגימטריא נצח, ואילו אם הבנים שמחה בגימטריא אשר!

בית מאושר

בספרי הקבלה יש ביטוי מיוחד “בית אֹשר” – אחד הצירופים החשובים מאותיות המלה בראשית. בית מאושר הוא כל משפחה שיש בה שלום בית, שמחה ונחת, והשכינה שורה בין בני הזוג. ובמישור הכללי, זהו בית המקדש שבו שורה השכינה ואנו זוכים לראותו כבית מלא אושר ומשפיע אושר. “בשעה שברא הקב”ה את העולם נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים”, כלומר “בראשית ברא אלהים” את העולם כדי שיהיה בו בית אֹשר. שימו לב שגם במושג השראה (“השראת שכינה”) נמצאות אותיות אשר.

בעומק, האושר אינו רק התוצאה הסופית המיוחלת בבניין המקדש, אלא גם השורש העליון, המקור לרצון ה’ לברוא את העולם. כלומר, כשם שהקב”ה מתאווה-רוצה דירה בתחתונים, כך נכון לומר שבפנימיות של אותו רצון עליון נמצא אושר-ענג מופלא, ה’ מתענג כביכול מהעולם העתיד להיברא ולכן הוא רוצה ומשתוקק לבראותו (כמו שבנפש האדם תחושת הענג הפנימית מולידה את הרצון הפועל). את האושר האלוקי הזה קולט שבט אשר, ומשדר אותו לכולם.

לכן כל-כך מתאים שבנות אשר ינשאו לכהנים גדולים, שהרי הכהן הגדול דואג להשראת השכינה בבית המקדש, וגם משכין שלום בין איש ואשתו. הכהן הגדול אינו יכול לכפר על ישראל אם אינו נשוי, “‘וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ’, בֵּיתו זו אשתו”[ז]. והכי טוב אם אשת הכהן הגדול היא משבט אשר – אז משפחתה היא “בית אֹשר”, אושר הממשיך וממלא את המקדש ובזכותו מתכפרים כל החטאים.

רגל בשמן

מהי המשמעות הפנימית של השֶמֶן בברכת אשר? השמן מבטא חכמה בכלל, וחכמת התורה בפרט, ולכן “הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה”[ח]. כך מוסבר בגמרא על “האשה החכמה” מתקוע: “מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן… ‘וטובל בשמן רגלו’ זה חלקו של אשר [שבו נמצאת העיר תקוע] שמושך שמן כמעין”[ט].

יותר מזה, השמן מבטא את פנימיות התורה! אמנם היין מבטא את הסוד, “נכנס יין יצא סוד”, אבל השמן הוא הסוד הפנימי יותר, הסוד של הסוד, “רזין דרזין דאורייתא”. סודות התורה הרגילים מבשמים ומשמחים כיין, אבל בשמן יש יותר מזה: השמן חודר ומפעפע בכל, וכך פנימיות התורה חודרת לכל שאר הרבדים של התורה (ושל המציאות כולה), מעשירה אותם ונותנת בהם טוב-טעם ותענוג. זהו האושר של אשר, תענוג של “רזין דרזין” אותו התחילה לגלות תורת החסידות. את הנקודה הזו הרבה להדגיש הרבי מליובאוויטש שאהב מאד את שבט אשר. ראשית, הרבי נולד בתאריך י”א ניסן, היום בו הקריב נשיא שבט אשר בחנוכת המשכן. ושנית, הרבי התחיל את “נשיאותו” (הנהגתו) בחודש שבט, החודש של אשר.

ומה אומרת הרגל בפסוק “טובל בשמן רגלו“? השמן של החכמה מתאים לראש, כמו שמן המשחה שניתן על ראש הכהן והמלך, ראש אותיות אשר. אבל הרגל היא העשיה הפשוטה, הליכה איתנה ונמרצת. בעבודת השם, הרגל מבטאת את ההתמסרות הפשוטה מתוך “קבלת עול“, ללא חכמות וחשבונות. כמו “המבצעים” הידועים של הרבי מליובאוויטש: הנח תפילין ליהודי אחר ברחוב, בלי התחכמות ופלפולים. כך צריך – כך עושים! אלא שאת המעשה הפשוט של המצוה, מתוך קבלת עול, צריך להטביל בתוך השמן, בתוך חכמת התורה ובמיוחד בתוך פנימיות התורה. לפני שתצא לדרך, עסוק בסודות התורה המאירים והטבל בהם היטב את הרגל המעשית! אכן, המלה אשר בניקוד שונה, אשֻר, פירושה רגל (כמו “תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ”).

באמת בתוך הרגל, בתוך התכונה של קבלת-עול והתמסרות, יש אושר אין סופי. איזה כיף לקיים מצוות! איזה כיף לומר “הנני” ללא חשבון ולהיות עבד ה’. זהו הסוד של הברכה לפני כל מצוה “אשר קדשנו במצוותיו” – בכל מצוה יש אושר נפלא, האושר של אשר.