סוד האמונה – מחיי מדבר לארץ ישראל

נפתח בשאלה: עד כמה אנחנו מאמינים באמת שה’ הוא הכול, והכול הוא ה’?

כל עוד אנחנו ספונים בין כותלי בית המדרש, יכול להיות שנענה בחיוב, אבל לתשובה שלנו לא ממש יהיה כיסוי, כי עוד לא העזנו לטבול את רגלינו במים הסוערים של חיי העולם הזה.

אך אם אנחנו בשלבי חיים של פרנסה ועסקי העולם, רובנו נענה בכאב שהיינו רוצים להאמין בכך באמת, אבל כאשר הכול מסביב זועק את ההפך הגמור – זה לא פשוט.

אנחנו יכולים להיות בבית המדרש שבמדבר, ולהירתע מלהיכנס לארץ ישראל ולעיסוקים הגשמיים שהיא דורשת, ממש כמו המרגלים בפרשתנו; ואנחנו יכולים להיכנס לארץ, ׳לתת צ’אנס׳ לעולם הזה, רק כדי לגלות שהוא ניצח אותנו, ושאולי המרגלים בכל זאת צדקו…

איך יוצאים מהסבך הזה? באמצעות קריאת שמע.

כשאנחנו עוצמים את העיניים ומתעצמים עם אחדות ה’, אנחנו מתמלאים בהכרה ברורה שאור ה’ שורה וחדור בכל היבט בבריאה, וכל מרכיב בה הוא ביטוי לאין־סוף האלוקי. וכשאנחנו פוקחים את העיניים, אנחנו זוכים לראות איך “תאיר ארץ מכבודך”.

כשאנחנו אומרים “ה’ אֱלֹקֵינוּ ה’ אֶחָד”, אנחנו לא רק מודים שיש גם ה’ בעולם, אלא ש”אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ“, ולכן ראוי למסור את הנפש למענו, וגם לחיות חיים מלאים ועשירים לכבודו.

בגיליון השבוע נלמד איך שבדבריהם של מרים ואהרן על שמשה פרש מאשתו היה גם צד של אמת: הם דרשו ממנו שלא יפחד מהמציאות. נגלה שבעקבות דבריהם ביקש ה’ ממשה לשלוח מרגלים, כדי לתקן את החיסרון שזיהו בו אחיו ואחותו. נפגוש את האמונה בגרסה הארץ-ישראלית המהפכנית שלה. ונראה איך משה-משיח של העתיד לבוא צפוי לתקן זאת, לא לפרוש מאשתו, ולהיכנס סוף־סוף לארץ ישראל. שנזכה כולנו – יחד אִתו!

תחנה ראשונה

העימות – לימוד תורה לעומת המציאות

העולם, כשמו, מעלים ומסתיר על הבורא. האבסורד זועק: בכל רגע ה’ מעניק חיים לעולם, על כל ברואיו, ובכל זאת נראה לנו כאילו הכול חי מעצמו. אנו מאמינים כי מאחורי חוקי הטבע עומדת יד מכוונת המפעילה אותם ללא הרף, אולם הטבע מטביע ומסתיר את אותה יד. המחשבה כי הטבע עומד בזכות עצמו לא התקבעה במוחנו רק בגלל יצרנו הרע. זוהי תחושה טבעית, שאִתה ברא אותנו ה’ בכבודו ובעצמו. רצונו היה שנבחר לעמול ולגלות אותו בכוחות עצמנו. 

כנגד תפיסת הטבע ניצבת התורה – היא מלמדת כי ה’ ברא את העולם, והוא מתקדם תמיד לכיוון הרצוי מבחינתו. גם אם המציאות רועשת וגועשת והטבע ממשיך את סיבובו, בתוך בית המדרש חשים את נותן התורה, את הסוד הטמון בה ואת היותה המקור לעולם כולו, וכלשון הזוהר הקדוש – “אִסְתָּכַּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא”. כאשר אנו לומדים תורה, אנו מרכיבים משקפיים אחרים ומסתכלים על המציאות ככזו שנועדה לשרת ולבטא את בוראה.

העימות בין נקודות המבט של התורה לנקודת מבטו של מי שחי את המציאות מומחש במשפט חריף של אחד מגדולי האחרונים, בעל הספר ‘מאירת עינים’: “דעת בעלי־בתים – הֵפך דעת תורה”. הרבי מליובאוויטש מסביר כי אין זו ביקורת על ׳סברות־הכרס׳ של בעלי־הבתים שלא למדו תורה, אלא אמירה כי הסתכלות התורה על העולם הפוכה מהשקפתו של מי שחווה את הווייתו כעומדת בזכות עצמה ומנותקת מה’.

במושגי החסידות, התפיסות המנוגדות נקראות “דעת עליון” ו”דעת תחתון”. הראייה האלוקית-תורנית, שלפיה העולם כולו נברא בכל רגע, מכונה “דעת עליון”, והראייה האנושית-טבעית, שלפיה לעולם קיום עצמאי, מכונה “דעת תחתון”. נאמר “אֵ-ל דֵּעוֹת ה'”, בלשון רבים – ה’ ברא את שתי ה’דעות’ הללו, וקיים ביניהן מתח מתמיד. העבודה שלנו היא ללמוד את התורה ולאמץ את מבטה, וכך בעצם להודות לדעה העליונה של ה’.

לסיכום:

הטבע נדמה כעומד בזכות עצמו. התורה מתעמתת עם תפיסה זו , ומלמדת כי כל המציאות נבראה על ידי ה’ כדי לשרת את רצונו.

תחנה שנייה

תיאוריות שכליות במבחן המציאות

אנו מכירים את ההסבר המפורסם כי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל משום שהעדיפו להישאר במדבר הרוחני מאשר להתעסק עם הארציות והגשמיות. חידוד העימות בין נקודת מבטה של התורה לבין זו של המציאות הגשמית מעניק להסבר הזה זווית חדשה ועמוקה.

בבית המדרש מאמצים את נקודת־המבט של התורה. הלומד, בעמלו בתורה, משקיע את שכלו ומחשבותיו, את כושר ההתבוננות והריכוז שלו, במאמץ ללמוד ולגלות את התורה וסודותיה. משום כך, רבים מאִתנו יחושו כי בשנות חיינו שהוקדשו ללימוד התורה נוכחות ה’ הייתה ברורה ובהירה.

כל זה מתערער כאשר יוצאים אל שדה החיים. ההתבוננות העיונית והמאמץ השכלי מפנים את מקומם למפגש עם מקומות הנראים כרחוקים מאור פני ה’. כך מתפתח פער ההולך וגדל בין חיי בית המדרש לבין העולם שבחוץ. בלשון החסידות, “דעת עליון” עלולה להיטשטש אט־אט ולפנות את מקומה ל”דעת תחתון”.

מכך חששו המרגלים. מחנה ישראל במדבר היה מעין “בית מדרש” גדול שבו אפשר לעבוד את ה’ בעמל שכלי ובהתבוננות פנימית. אולם כדי ליישב את ארץ ישראל מוכרחים לרדת לעולם הטבע, ליצור גם בעלי־בתים רבים, העובדים את האדמה ומתעסקים עם המציאות הגשמית. כתוצאה מכך, ההתבוננות השכלית המעניקה ודאות במציאות ה’ עלולה להתברר כתאוריה רוחנית שאינה עומדת במבחן המציאות.

מסופר כי בשנת תרפ”ד, כשעלו לארץ תלמידי ישיבת סלבודקה ורבניה, ביקשו תושבי פתח־תקווה כי הישיבה תקבע את משכנה אצלם. ראש הישיבה, רבי משה מרדכי אפשטיין, ענה: אם הישיבה תהיה בפתח-תקווה, סופם של הבחורים להשתדך עם בנות הפרדסנים, לוותר על שאיפותיהם להתעלות – ולהפוך לאיכרים. משום כך הוחלט להקים את הישיבה בחברון.

כולנו עלולים לפגוש את הדילמה זו. כשצריכים לפרנס משפחה, להתמודד בעולם העסקי או להקים מדינה, עלולים לחוות התנגשות בין המטען הרוחני שספגנו בבית, בישיבה או במדרשה, לבין המציאות.

כדי להיכנס לארץ ולעבוד את ה’ בה, דרוש כלי עמוק יותר מהמחשבה וההתבוננות השכלית דרך לימוד התורה. כוח המעניק ודאות גדולה יותר לגבי נוכחותו של ה’ במציאות – זהו כוח האמונה.

לסיכום:

לימוד התורה העיוני עלול להתגלות כתאוריה שאינה עומדת במבחן המציאות. מכך חששו המרגלים – הכניסה לארץ וההתעסקות עם הטבע עלולות לפגוע בוודאות בנוכחות ה’ שמקנה לימוד התורה.

תחנה שלישית

משכל מופשט לאמונה מציאותית

האמונה העמוקה ביותר היא לא רק בכך שישנו בורא לעולם, אלא בכך שאין דבר מבלעדיו. זוהי האמונה באחדות ה’, בכך שכל מה שברא אינו אלא ביטוי שלו עצמו. על האמונה הזו נצטווינו במצוות קריאת שמע – “ה’ אֶחָד”. 

סוד כוחה של האמונה, המסייע בעדנו לעבוד את ה’ גם הרחק מבית המדרש, מתבטא במאמר חז”ל: “גָּדוֹל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתָהּ יוֹתֵר מֵהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה”.

לימוד התורה הוא התבוננות ועיון מופשטים, ׳תאוריה׳ המרחפת מעל המציאות ועלולה להתפרק במפגש אִתה. הצהרת האמונה – קריאת שמע – איננה רק פעולה שכלית. לוּ הייתה כזו, קריאת שמע היתה שייכת לכל זמן, כמו התורה שהיא על-זמנית. את קריאת שמע עלינו לקרוא “בְּעוֹנָתָהּ”, בזמנים מוגדרים וקבועים היטב בתוך המציאות היום-יומית שלנו: כשהיום מאיר – מרגישים את נוכחות ה’, וגם כשהלילה יורד – צריך להתחזק באמונה, “לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”.

קריאת שמע איננה הצהרת אמונה ‘רוחנית’, אלא יישום של האמונה ונתינת אחיזה לה בתוך המציאות הגשמית. אנחנו קוראים אותה עם תפילין דווקא, ורושמים אותה במזוזה שעל דלת ביתנו. האמונה באחדות ה’ צריכה להיכנס לתוך המציאות. לתוך העולם, הנראה יציב ומרובה פנים. זהו כוחה של האמונה המחברת אותנו לשורש העליון ביותר, מעל לתפיסת השכל, שבו אין ניגוד בין אחדות ה’ לפרטים הרבים בעולם.

אם כן, מדוע עוצמים עיניים בקריאת שמע? האם זהו חוסר יכולת להתמודד עם הריבוי? 

עצימת העיניים של קריאת שמע איננה התעלמות מהמציאות, אלא התעצמות עם האחדות. הביטוי לכך לאורך הדורות היה במסירות הנפש של יהודים רבים על האמונה, כאשר קריאת שמע על שפתותיהם. זו ההוכחה הגדולה לכך שהאמונה אינה תאוריה שכלית מחוץ לאדם ולעולמו. שום פלפול שכלי, עמוק ככל שיהיה, לא ישכנע אדם למסור את החיים עצמם. ודאות האמונה נטועה בעצם חיינו ומעניקה להם את היציבות האמיתית.

אמונה ארץ־ישראלית

נדמה כי קריאת שמע, עם האמונה באחדות ה’, היא המצווה הבסיסית ביותר המלווה אותנו מיום היותנו לעם. משום כך מעניינת העובדה כי קריאת שמע נאמרת רק בסוף ארבעים שנות המדבר, בספר דברים, בימיו האחרונים של משה רבינו, על סף הכניסה לארץ.

בספר התניא מוסבר כי זו החשיבות הגדולה של מצוות קריאת שמע, דווקא כאשר זקוקים להתמודד עם המציאות על שלל פיתוייה. לא תמיד רגילים לחשוב כך, אך מצוות קריאת שמע היא מצווה ארץ־ישראלית. דור המדבר כאילו ‘ריחף’ מעל המציאות – הצרכים סופקו על ידי ה’, המזון היה מן פלאי ואפילו דרכי המדבר נסללו ויושרו על ידי ענני הכבוד. אבל תכלית העולם היא לעשות לה’ יתברך “דירה בתחתונים”, בתוך המציאות ממש.

זהו סודה של ארץ ישראל והאתגר של הדור הנכנס אליה. בארץ ישראל, עם ישראל צריך לגלות את “הטבע היהודי”, להפוך את חיי התורה והמצוות מהתבודדות מחוץ לטבע למשהו הכי טבעי והכי חי, בחיי משפחה, חיי קהילה וחיי עם מלאים, שביניהם לבין רצון ה’ אין כל סתירה. לשם כך, דווקא בכניסה לארץ קיבלנו את מצוות קריאת שמע, המעצימה את “הטבע היהודי”. דווקא הגילוי הנעלה ביותר מסוגל לגלות את אחדות ה’ גם במקום הריבוי, בלי לסתור את מציאות העולם. דווקא תודעה זו צריכה לשרור בארץ ישראל.

לסיכום:

האמונה אינה נותרת כתאוריה מופשטת, אלא מעוגנת היטב בחיינו. דווקא בכניסה לארץ קיבלנו את מצוות קריאת שמע, משום שהאמונה היא גילוי אורו האין־סופי של ה’ בתוך המציאות הגשמית של העולם. זוהי תודעת  ארץ ישראל.

תחנה רביעית

להעלות את משה רבינו לארץ

חז”ל משווים בין הוצאת הדיבה על הארץ על ידי המרגלים, לבין הוצאת דיבתו של משה על ידי מרים, ומסבירים שבשל כך שני הסיפורים הללו סמוכים זה לזה בתורה. אולם החסידות מעניקה לכך טעם נוסף ומופלא: במובן מסוים ה’ אכן קיבל את טענת מרים, ושליחת המרגלים נועדה ‘לתקן’ את יחסו של משה רבינו למציאות! 

על פניו, כאשר רוצים לדבוק בה’, המציאות הרגילה עלולה להפריע. כך חי התנא בן עזאי, שלא היה מסוגל לעזוב את הדבקות בתורה בשביל לקיים חיי משפחה תקינים. אולם בדרגתו הרוחנית הגבוהה של משה, המציאות אינה מפריעה לדבקות בה’. מרים ואהרן הבינו כי משה גדול מהם, אך טענו כי דווקא בשל כך הוא צריך להישאר דבוק בה’ גם תוך כדי התעסקות בחיי היום-יום, להראות שה’ נמצא בכל מקום. אכן, משה רבינו דווקא התחיל בתהליך הזה, הוא התחתן עם גיורת, “אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח”, אך בגלל הדבקות בה’ ותורתו – פרש ממנה.

למשמע דברי מרים נאמר בתורה: “וישמע ה'”. ההסבר הפשוט הוא שה’ כעס למשמע דבריה, אך בעומק מוסבר בחסידות כי ה’ דוקא קיבל את דבריה (כְמובנו של השרש שמע במקומות רבים בתורה). זו מטרת הציווי למשה רבינו לשלוח שליחים לארץ ישראל. “שלח לך” – שליחת המרגלים נועדה לתקן את משה עצמו. משמעות בקשה זו היא שגם משה, עם דבקותו הגדולה בה’, צריך להתחבר למציאות הארצית ולגלות כיצד היא מבטאת את בוראה. גם לומדי התורה זקוקים לאמונה באחדות ה’ בכל המציאות. המרגלים לא השכילו להבין זאת, וכך נגזרו על אבותינו ארבעים שנים נוספות במדבר. 

משה רבינו עצמו לא נכנס בסופו של דבר לארץ. אולם נאמר עליו “הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון” – המשיח, שהוא המשך של משה רבנו, לא יזדקק להיבדל מהמציאות, בלשון החסידות: “משיח לא יפרוש מן האישה”, אלא יגלה כיצד בוקע ממנה האור של ה’. כולנו שותפים בכך – ככל שאנו מצליחים לחוש איך התורה מתחברת בטבעיות למציאות חיינו – אנו מקרבים בצעד נוסף את הגאולה השלמה.

לסיכום:

מוסבר בחסידות כי בטענת מרים על פרישת משה מאשתו הייתה ביקורת מוצדקת. על משה הרוחני והדבק בה’ לתקן את יחסו למציאות. לשם כך הוא נצטווה לשלוח מרגלים. משיח יתקן זאת בשלמות כשהוא “לא יפרוש מן האשה”.

חז”ל אמרו “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים” – “ירא שמים” חושש מעיסוק במציאות הארצית ומסתגר בבית המדרש, ואילו “הנהנה מיגיע כפיו” הוא אוהב ה’ השמח לחשוף אותו גם בתוך המציאות בה הוא עוסק בעשר אצבעותיו. בקריאת שמע איננו רק עוצמים עיניים למבט הרגיל והמטעה על המציאות, כדי לעלות להשקפה של אמונה ולהתעצם עמה. אנחנו גם מניחים עליהן את האצבעות שלנו, העוסקות במציאות, ובעצם מחברים אותן עצמן למבט החושף את האלקות בתוכן ודרכן במציאות כולה. והרמז המופלא: שמות האצבעות (הייחודיים ללשון הקודש) – בֹּהן אצבע אמה קמיצה זרת (1118) – בגימטרייה “שמע ישראל הוי‘ אלהינו הוי‘ אחד” (1118)!